הנשף המבעית של אחוזת רוטשילד: מסכות חיות ובובות ערופות ראש

עבור ישראלים, השם רוטשילד מזוהה בעיקר עם הברון הנדיב, התמיכה במושבות הראשונות, הרחובות שנקראו על שמו כמעט בכל עיר ואחוזת רוטשילד ההיסטורית בחיפה. אלא שהסיפור שנספר כעת שייך לענף אחר של המשפחה ומתרחש הרחק מישראל - בטירה צרפתית עצומה שבה נערך אחד הנשפים המוזרים והמצמררים שידעה החברה הגבוהה באירופה.

ב-12 בדצמבר 1972 הזמינו הברון גי דה רוטשילד ורעייתו מארי-הלן כ-150 חברים לארוחת ערב בשאטו דה פרייר, ממזרח לפריז. ההזמנות הודפסו בכתב ראי, כך שהאורחים נאלצו להצמיד אותן למראה כדי לקרוא את הנחיות הלבוש: עניבה שחורה, שמלות ארוכות ו"ראשים סוריאליסטיים".

האורחים מילאו אחר ההוראות בהתלהבות. אודרי הפבורן הגיעה כשעל ראשה כלוב ציפורים, הלן רושא חבשה גרמופון עצום, והמארחת הצמידה לראשה ראש אייל גדול שעוטר בדמעות יהלומים. סלבדור דאלי, שסייע בעיצוב חלק מהתלבושות והתפאורה, בחר דווקא להגיע בלי תחפושת יוצאת דופן. לפי הציטוט המיוחס לו, הוא טען שפניו היו המסכה שלו.

כבר בדרך לאחוזה היה ברור שלא מדובר בעוד ערב רשמי של עשירי פריז. חזית המבנה הוארה באדום ובכתום כדי ליצור אשליה שהטירה בוערת. מי שיצא מהמכונית נתקל במשרתים המחופשים לחתולים, שהתכרבלו על המדרגות, התחככו זה בזה והעמידו פנים שהם ישנים.

משם נשלחו האורחים לתוך מבוך שנבנה מסרטים, תחרה וקורי עכביש מלאכותיים. מי שאיבד את הדרך יכול היה לקרוא לאחד מ"משרתי החתול" ולבקש ממנו להוביל אותו אל חדר האוכל.

גם שם המראות לא נעשו רגועים יותר. במקום סידורי פרחים הוצבו על השולחנות פסלים סוריאליסטיים ופוחלצים. חלק מהצלחות כוסו בפרווה, לצד הסכו"ם הונחו דגים מתים, הלחמניות נצבעו בירוק ועל המפיות נרקמו שפתיים בהשראת עבודתו של דאלי.

לארוחה עצמה הוגשו מאכלים יוקרתיים למדי, בהם כבד אווז, גבינות ובשר ציד. אבל הקינוח החזיר את האורחים לאווירה המטרידה: פסל סוכר בדמות אישה עירומה ששכבה על מצע של עלי ורדים.

התמונות מהערב סיפקו במשך השנים חומר גלם מושלם לחובבי קונספירציות. כתב הראי, ראשי החיות, המבוך, התאורה שנראתה כמו אש גיהינום והמיצגים שדמו לגופות או להקרבת אדם מדומה נתפסו בעיני חלקם כרמזים לטקסים אפלים של האליטה.

בגרסאות הקיצוניות יותר נטען שהנשף לא היה רק מסיבה אמנותית, אלא אירוע בעל משמעות נסתרת שקשור לאילומינטי, לפולחן או לרשת סודית של בעלי הון. משפחת רוטשילד ממילא עומדת כבר מאות שנים במרכזן של תיאוריות קונספירציה, שחלקן נשענות גם על דימויים אנטישמיים ישנים על כוח יהודי, בנקאות ושליטה עולמית.

אלא שאין ראיה לכך שבנשף נערך טקס אמיתי, שהתקיימה בו הקרבה כלשהי או שהמארחים השתייכו לארגון סודי. כל מה שמתועד תואם את הנושא שהוגדר מראש: ערב סוריאליסטי שנועד לטשטש את הגבול בין יופי, חלום, הומור ואימה.

גם המראות שנראים כיום כמו סמלים שטניים או מיסטיים היו חלק מוכר מהאמנות הסוריאליסטית, שהרבתה להשתמש בגופים מעוותים, בעלי חיים, חפצים במקומות בלתי אפשריים ודימויים מטרידים.

אחת הטענות החוזרות היא שהערב העניק השראה לנשף המסכות בסרטו הנועז של סטנלי קובריק, "עיניים עצומות לרווחה". הדמיון החזותי בהחלט מפתה: עשירים ומפורסמים, אחוזה מפוארת, מסכות ביזאריות ואווירה של סוד שאסור לאורחים מבחוץ להיחשף אליו.

הקשר מתחזק לכאורה בזכות נוכחותה בנשף של השחקנית מריסה ברנסון, שהופיעה מאוחר יותר בסרטו של קובריק "בארי לינדון". אלא שמעולם לא נמצאה הוכחה שקובריק התבסס ישירות על המסיבה של רוטשילד. "עיניים עצומות לרווחה" מבוסס בכלל על נובלה שפורסמה כבר ב-1926, עשרות שנים לפני הנשף.

שאטו דה פרייר נבנתה במאה ה-19 עבור הברון ג'יימס דה רוטשילד. לפי הסיפור המשפחתי, הוא התרשם מאחוזתו של קרוב משפחה באנגליה וביקש מהאדריכל ג'וזף פקסטון לבנות לו גרסה דומה - אבל גדולה פי שניים.

התוצאה כללה כ-80 חדרי שינה, אולם מרכזי עצום, ספרייה ובה אלפי ספרים, גנים רחבי ידיים ושטחי יער. ב-1975, שלוש שנים לאחר הנשף, העבירו בני הזוג רוטשילד את הטירה לידי מוסדות האוניברסיטה של פריז.

הנשף של 1972 נותר האירוע המפורסם ביותר שנערך במקום. לא משום שהוכח שהסתיר טקס סודי או אורגיות פרועות, אלא משום שהתמונות ממנו נראות גם היום כמו הצצה לערב שבו כסף בלתי מוגבל, אמנות ואימה נפגשו מאחורי דלתות סגורות.