לפני שבוע בערך התארח שר הכלכלה, ניר ברקת, באחד הערוצים הידידותיים-לממשלה. מארחיו ניסו להרים לו עם שאלה מהסוג שכל פוליטיקאי אמור לעוף עליהן - ושאלו מה הוא חושב על המונדיאל.
אתמצת לכם: ברקת חושב שזה אירוע אדיר, נפלא ממש. ובעד מיהו, אתם שואלים? ובכן ברקת השיב שהוא בעד הטובים, אלא מה. ומי הם הטובים? ניסו המראיינים למשוך אותו קצת משפת הקלישאה הנוסחתית - או אז מלמל כבוד השר משהו על הפרשי השעות, בלה בלה בלה.
אני נשבע לכם שאפילו התיאור דלעיל עושה חסד עם השר, שהיה יכול להשיב בפשטות כי אינו מתעניין בכדורגל, או אולי להתחכם ולהגיד שהוא רק בעד בית"ר - וכל השאר לא חשוב - ואפילו להתחסד ולהגיד שהוא עסוק מעל לראשו בעבודתו החשובה, עד שלצערו אין לו זמן לצפות במשחקים.
כי בינינו, כל תשובה הייתה מוציאה אותו טוב יותר מגבב המילים שפלט, שהוכיחו שהשקר הוא מפלטו הראשון של הפוליטיקאי הישראלי.
אודה שסברתי שזה השיא, אבל אתמול התעוררו בי געגועים לשכשוך במי האפסים של ברקת, עת צפיתי בשרי הממשלה (וכמה מנהיגי ימין) וחולצות נבחרת ארגנטינה בידיהם (נתניהו וסער) לגופם (סמוטריץ' ושיקלי) או שדברי עידוד, שבח והלל בפיהם (בן גביר).
אתן להם הנחה אחת, למרות שאפילו היא לא מגיעה להם: ספרד אימצה מאז 7 באוקטובר קו מדיני אנטי-ישראלי ופרו-פלסטיני מובהק. מובהק עד כדי כך שאפילו חמאס איחל להם הצלחה בגמר המונדיאל.
התעלה על עצמו ברוך מרזל, החבר של בן גביר, שהצליח להיות מגעיל שבין המגעילים ולבוש בחולצת ארגנטינה הצטלם מצית סיגריה באמצעות דגל בוער של ספרד. אולי רמז לאותה צעירה שהציתה סיגריה עם תמונת חמינאי, אי שם בימים שבהם ישראל וארצות הברית עוד הבטיחו למפגינים האומללים שלטון אחר באיראן.
ספרדי מוסר כפול
הדברים הללו נכתבים ממדריד, אחת הערים המקסימות, המרשימות והטעימות באירופה. מקץ שבועיים כאן אני יכול להעיד שישראל לא מעניינת למדרידאי הממוצע את קצה הציפורן. פה ושם תראו דגלי פלסטין - לא כמו בברצלונה, קל וחומר בחבל הבאסקים, אבל יש - ובדוכן גבינות, דווקא נעים למראה, בשוק "אנטון מרטין", נתקלתי אפילו בשלט: "ציונים אינם רצויים".
אודה שכיתוב שכזה מעלה בי את החשק להצית את הדוכן על הגברת שמנהלת אותו, אבל אחרי שסופרים עד עשר, נזכרים שחלק גדול מדגלי פלסטין כאן תלויים לצד דגלי הקשת של קהילת הלהט"ב. משמע - לרוב אין כאן שנאת-ישראל גרידא, אלא בעיקר בורות עצומה בכל הקשור לכוחות הפועלים במזרח התיכון.
קחו את הספרדי הפחות-מעורב, כלומר הממוצע. מה הוא יודע על ישראל? בגדול - שרצחו לנו כ-1,200 והגבנו בהרג של כ-100 אלף פלסטינים, מהם כעשרות אלפי ילדים ושראש הממשלה שלנו מבוקש בגין פשעי מלחמה.
כן, אפשר להסביר לו שזה לא בדיוק כמו שזה נראה, אפשר לדבר על פרופורציות מזרח-תיכוניות ששונות עד מאוד מאלה של מדינה שבה לא הייתה מלחמה כבר כמעט 100 שנים (בימים אלה מציינים כאן 90 שנה למלחמת האזרחים) - ואפשר פשוט לעשות את מה שהוא אינו מסוגל לו - ולשים את עצמך בנעליו.
מה הייתם אתם חושבים אם הייתם רואים בכל יום תמונות של ילדים מתים בעזה, מספרים לו על ילדי משפחת ביבס? מצקצקים בלשון ומסבירים שזו אשמת חמאס, שפועל מתוך ריכוזי אוכלוסייה אזרחית ולעיתים קרובות גם מחובק על ידה?
סטינו קצת מהנושא בכוונה כדי להראות שמעבר לביקורת החריפה והמוצדקת על אוזלת ידה של הממשלה בתחום ההסברה (כמו בכל תחום אחר...) יש כאן גם בעיה אובייקטיבית, שהדבר האחרון שנדרש לה הוא חומר בעירה בצורת סמוטריץ' עם החולצה של ארגנטינה או שר החוץ (אללי, השר הממונה על ההסברה הישראלית...!) מתפלל לניצחון הנבחרת של מסי.
יש פה ארגנטינאים?
נחזור לכדורגל: זה בסדר, אפילו בסדר גמור, להיות אוהדי נבחרת ארגנטינה. זה בסדר בעיקר אם אתה נמנה על קהילת עולי ארגנטינה (אגב, כמה מהם נטבחו באותו מחדל ארור, שהשרים האחראים לו מצטלמים עתה בגאווה עם חולצות נבחרת ארגנטינה), אבל גם אם אתם סתם מעריצים של מסי.
מה שאני רוצה לומר - הבעיה היא אינה באהדת ארגנטינה, הגם שאובייקטיבית, זאת של מונדיאל 2026 אינה מציאה גדולה. הבעיה היא שאנשים שאינם מבדילים בשגרה בין טניס-שולחן לכדורגל, מנסים לתפוס טרמפ על אירוע ספורטיבי ששייך, קודם כל, לאוהדיו.
אתם יודעים מה? אפשר להיות שטחיים עד כדי כך שנאמץ בחום את חבייר מיילי, נשיא ארגנטינה וסוג של חבייר, סליחה - חבר (אני לא אהיה ציני בכדי להזכיר את הפתגם שנפתח ב"אמור לי מי חבריך"). אפשר גם לכעוס על כל הספרדים כולם בגלל התנהלות של ראש הממשלה שלהם (כל עוד זוכרים שזה הופך את כולנו לביביסטים). זה בסדר, כי חלק מסוד קסמו של הכדורגל הוא שמדובר באפיק נהדר לתעל אליו רגשות ממקורות אחרים.
מה שפחות בסדר הוא מצעד האיוולת של הטיפשים במדי ארגנטינה. לו היה ביניהם אחד (אפילו אחד!) שהוא אוהד כדורגל אמיתי, כמו למשל יריב לוין, שר שבעיני הוא אסון, אבל איני מפקפק באהדתו ארוכת השנים למשחק (ולהפועל תל אביב, מה שמוכיח שהוא הרבה דברים, אבל לא פופוליסט), או אז היה ודאי מכיר את הכלל הראשון של האוהדים: לא לצעוק "יש!" לפני הגול.
כי מה יצא מכל הטלנובלה הארגנטינאית הזאת בסוף? דאחקות על חשבון שרי ישראל מצד איימן עודה ואחמד טיבי.
אז מדינאים-בשקל, פוליטיקאים שהם לא יותר מטרמפיסטים עלובים. אנא השאירו את הכדורגל לנו, האוהדים - ואל תתפתו להבא להבטיח ניצחון מוחלט שנמצא מעבר לפינה, בטח לא כשכולכם תלויים ברגעים האחרונים בקריירה של מי שנחשב עד לא מזמן לקוסם (מסי או נתניהו, תחליטו לבד).