המזרח התיכון של 2026 סובל מאשליה אופטית קשה. בזמן שהעין הציבורית מרותקת ל"כאן ועכשיו" - לחילופי מהלומות בעזה ובלבנון, לטילים מאיראן ולהצהרות דרמטיות של מנהיגים - המערכה האסטרטגית האמיתית מתנהלת בכלל במקום אחר. היא מתנהלת על לוחות השרטוט של מסדרונות הסחר העולמיים.
זה לא מאבק קלאסי על שטח או על קווי גבול. זהו קרב יצרי על השליטה באחד הצמתים הכלכליים הכי חשובים על הגלובוס. על המגרש הזה מתנגשות ראש בראש שתי תוכניות עבודה יריבות. מצד אחד ניצב ציר ה-IMEC - נתיב סחר ימי ויבשתי ענק שמחבר את הודו, המזרח התיכון ואירופה, בגיבוי של ארה"ב, האמירויות, יוון וישראל. מהצד השני מתוח "המסדרון האמצעי" - הזרוע היבשתית של יוזמת "החגורה והדרך" הסינית (פרויקט התשתיות המגלומני של בייג'ינג לחבירת אסיה ואירופה), שאותו מובילות טורקיה וסין.
מה באמת מחפש ארדואן?
מי שמנסה להבין את הזיגזגים הדיפלומטיים של רג'פ טאיפ ארדואן - מההתחנפות הפתאומית לסעודים ועד להסכמים עם ארמניה - חייב פשוט להסתכל על המפה. ארדואן מנסה בכוח להפוך את טורקיה לחוליה שאי אפשר בלעדיה בסחר בין מזרח למערב.
המהלכים שלו בקווקז, כמו פרויקט הרכבת שמחבר את אזרבייג'אן לארמניה ומשם לרשת המסילות הטורקית, הם לא איזה "פיוס היסטורי" מרגש. זהו תמרון קר ומחושב שנועד לפתוח את צוואר הבקבוק היבשתי של מרכז אסיה. בדרך הזו, טורקיה מותחת מסדרון רציף שעוקף את רוסיה, מחבר את סין ישירות לאירופה, והופך את אנקרה לבוס הלוגיסטי היחיד באזור.
גם ההסכמים האחרונים שלו עם סעודיה להחייאת המסילה החג'אזית ההיסטורית (דרך ירדן וסוריה) הם ניסיון שקוף לעקוף את החזון האמריקני, ולמחוק את ישראל כשותפה וכשער היציאה לאירופה. אלא שבין הפנטזיות של הטורקים למציאות בשטח יש פער עצום:
מי יממן את זה? התוואי הטורקי אמור לחצות את סוריה המדממת או את עיראק שנמצאת עמוק בכיס של איראן. אף מוסד פיננסי שפוי בעולם לא ישים דולר על מיזם בסיכון כזה.
האיום האידיאולוגי: עבור בית המלוכה הסעודי, ארדואן ותנועת "האחים המוסלמים" שלו הם לא שותפים - הם איום קיומי.
הקלף הסעודי והמנוע ההודי
אל תתרגשו מההצהרות הסעודיות שמתנות את הנורמליזציה עם ישראל בפתרון הסוגיה הפלסטינית. זה בסך הכל גידור סיכונים פוליטי. סעודיה משתמשת בנושא הפלסטיני כדי להרוויח זמן ולהעלות את תג המחיר מול הבית הלבן. היעד האמיתי של הסעודים היה ונותר בוושינגטון - הם רוצים ברית הגנה וגרעין אזרחי מאמריקה, רמאללה פשוט לא מעניינת אותם.
אבל השחקנית הכי חשובה על הלוח היא הודו. עבור האמריקאים, פרויקט ה-IMEC הוא לא איזה פרס או ג'סטה לישראל, אלא בלם הכרחי מול המפלצת הסינית. הודו היא מנוע הצמיחה החדש שמחליף את השוק הסיני, והמערב חייב דרך מהירה, יציבה ובטוחה אליה.
כאן בדיוק נכנס נמל חיפה, שמנוהל היום על ידי ענקית התשתיות ההודית "אדאני". הנמל שלנו הוא נקודת הקצה המושלמת של הציר הזה. הוא מציע את מה שסוריה או טורקיה לעולם לא יוכלו לתת: יציבות, תשתית מוכנה לעבודה ושותפות מערבית שאפשר לסמוך עליה.
התוכנית הישראלית בארבעה צעדים
ישראל צריכה לבוא לממשל טראמפ עם אסטרטגיה חדה וברורה, שמבוססת על ארבעה עקרונות:
להודו אין תחליף: וושינגטון חייבת את ניו דלהי כבעלת ברית מול סין, והאינטרס האמריקאי וההודי המשותף עובר בקו ישר דרך נמל חיפה.
הסכנה הסינית: לתמוך במסדרון הטורקי משמעותו לתת לסינים דריסת רגל רחבה ומסוכנת במזרח התיכון.
בלי מתנות חינם: הזרמת כספים לישויות כושלות בלי פיקוח הדוק הופכת מיד לדלק עבור ציר הרשע. חובה ללמוד מטעויות העבר: צריך "מבוגר אחראי" אמריקאי שינהל את הכסף ויבלום השקעות קטריות, סעודיות או טורקיות במדינות קורסות.
לזרוק את סייקס-פיקו לפח: הסכמי סייקס-פיקו (החלוקה שביצעו בריטניה וצרפת באזור ב-1916) הם שורש הבלגן המושרש במזרח התיכון. הגיע הזמן שנדחוף למורשת היסטורית חדשה - "הסכמי טראמפ". מסמכי בעלות עות'מאניים עתיקים על אדמות בבשן ובדרום לבנון יכולים לשמש כהוכחה לכך שצריך לעצב גבולות חדשים וליצור מרחבי ביטחון קבועים.
בשורה התחתונה: המזרח התיכון בשל לארכיטקטורה חדשה. הגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן ולהציב לאמריקאים ברירה חדה: או ציר סחר יציב בהובלת ארה"ב והודו, או כניעה למסדרון יבשתי סיני-טורקי שיחרב את החזון האמריקני ויפגע אנושות בבטן הרכה של תפיסת ה-MAGA.