הרבה לפני שהפוליטיקאים למדו למדוד את היום שלהם לפי מספר הלייקים, הצפיות הסרטונים הויראליים, אריה דרעי כבר פיתח סלידה עמוקה לתקשורת. הוא לא אוהב תקשורת. זה התחיל בשנים הראשונות שלו בפוליטיקה, אז הוא חש שהתקשורת רודפת אותו, את הרב עובדיה וכל ציטוט שאמר ואת מפלגת ש"ס.
בשנים האחרונות זו כבר עייפות, שחיקה וחוסר עניין. שנים של ניג'וז של עשרות כתבים, מתקשורת כללית וגם מתקשורת חרדית, אלפי כותרות ופרסומים הביאו אותו לפתח אדישות מסוימת להתרחשויות יום יומיות בתקשורת. מצד שני דרעי מכיר בכוחה של התקשורת ויודע להשתמש בבה היטב כשהוא צריך.
דרעי ממעט להתראיין, אבל כשיש לו משהו חשוב לומר הוא הולך לתקשורת. זה קורה בעיקר בתקופת בחירות, ובשלוש השנים האחרונות באופן מדוד אחרי מבצע צבאי או הישגים ביטחוניים משמעותיים ומלחמה.
הרבה יותר מעניין אותו לדבר על הקבינט, על איראן, על עזה, על האיומים הביטחוניים ועל ההכרעות הדרמטיות של מדינת ישראל, מאשר על מועצות דתיות, קרבות רבנים או מינויים למשגיחי כשרות.
בשנים האחרונות דרעי גם רואה בעצמו - ולא בלי סיבה - אחד המנהיגים המשמעותיים של התקופה.
אדם שיושב בחדרים הסגורים ביותר, שותף לכמוסים שבסודות ביטחון המדינה, מעורב בהחלטות היסטוריות. הוא בעל שיקול דעת בריא וערימות של ניסיון והוא שם כגב לראש הממשלה. אלא שבמקביל לכל אלה, הוא נאלץ לרדת שוב ושוב לקרקע ולהתעסק בפניות של משפחות לחוצות על עוד עריק שנעצר, התכתשויות בין רבני שכונות, סידורי עבודה למשגיחי כשרות ובמלחמות מקומיות שלא תמיד הולמות את מעמדו.
בשבועיים האחרונים דרעי חזר פתאום להשתמש בתקשורת. תגובות כמעט יומיומיות, סרטונים אחרי אישור חוקים, פליירים מושקעים עם גרפיקה מוקפדת והפצה מסיבית. זו לא אהבה מחודשת לתקשורת. זו מצוקה.
דרעי מנסה לספוג את הלחץ העצום שמגיע מהרחוב החרדי. הלחץ הזה לא מגיע מהאופוזיציה, לא מהפרשנים ולא מהתקשורת. הוא מגיע מהבייס שלו.
אין יועץ פרלמנטרי אחד בכנסת שלא ידע שבג"ץ יקפיא את חוק הקפאת מעצרי העריקים. אף אחד לא באמת הופתע. כולם הבינו שמדובר בחוק שלא צפוי לעמוד במבחן השוויון. גם היועצים המשפטיים של הכנסת הבהירו זאת מראש.
אז למה בכל זאת החוק עבר? כי דרעי, גפני ושאר ראשי המפלגות החרדיות היו חייבים להראות לציבור שלהם שהם עושים משהו. אחרי כמעט ארבע שנים בממשלה שבמהלכן נעצרו עריקים, הופסקו תקציבים והעולם החרדי הרגיש שהוא משלם מחירים כבדים - הם היו חייבים לייצר הישג, או לפחות מראית עין של הישג. כך בלחץ הועבר חוק יסוד לימוד התורה, כך עבר חוק הקפאת עריקים חסר ההיתכנות המשפטית.
לא צריך לרחם על החרדים. למרות המכות שחטפו יש להם לא מעט הישגים. הם נאלצו אמנם להיות בעמדת האופוזיציה שבתוך הקואליציה ועדיין הם הסתדרו היטב. גם אם אתה לא שר או סגן שר, הרבה יותר קל לחיים ביטון מש"ס לנהל את רשתות החינוך עם יואב קיש מהליכוד במשרד החינוך מאשר עם נעמה לזימי.
כך בחינוך, כך זה בכספים, במשרדי הממשלה, ברשויות המקומיות ובדלתות שנפתחות כשאתה חלק מהשלטון. החרדים פעלו עם הראש ולא עם הבטן. בחוץ אין להם באמת לאן ללכת. לעבור לצד של ליברמן, יאיר גולן או מפלגות אחרות זו אפשרות שלא קיימת מבחינתם. האקדח הפוליטי שלהם ריק.
אז הם ניסו את מה שנשאר: חקיקה. חוק יסוד לימוד תורה, גם אם במתכונת מצומצמת, חוק הקפאת מעצרי עריקים, גם אם היה ברור שסיכוייו קלושים. ובמקביל - קמפיין תקשורתי גדול, כאילו מדובר בהישג היסטורי.
כי את המשפחה החרדית הממוצעת פחות מעניינים גלי בהרב-מיארה, בג"ץ או הוויכוחים המשפטיים. היא רוצה לדעת דבר אחד: מה השגתם בשבילנו?
ובדיוק כאן נמצאת המצוקה האמיתית של הנציגים החרדים. הם צריכים להסביר לציבור שלהם למה נשארו כמעט ארבע שנים על ספסלי הקואליציה, ועדיין לא הצליחו להביא את ההישגים שהבטיחו.
יש כלל ותיק וידוע בפוליטיקה החרדית: כשיש הישגים אמיתיים, משתדלים לא לנופף בהם יותר מדי כדי לא לעורר את הצד השני. לכן, כשהחרדים מתחילים לצעוק, להפיץ הודעות לעיתונות, להצטלם, להוציא פליירים ולעשות קמפיינים - בדרך כלל זה סימן לא לעוצמה, אלא למצוקה.
ובסופו של דבר, גם השבוע התברר שאין לחרדים באמת לאן ללכת. דרעי עוד יכול היה להמשיך את הפלירטוט הפוליטי המזויף עם גדי איזנקוט, אבל מיהר לסגור את הדלת. אין אלטרנטיבה.