אבו גוש: כששלום הקואליציה עולה על שלום המדינה - הדרך של נתניהו להיעלם סלולה

במהלך מתוכנן היטב, גיבש נתניהו את התוכנית, נתן את הפקודה, ריכז את הכוחות, וידא שהכל מוכן, ונעלם. אנשיו טענו שנכנסה לו "שיחת טלפון מדינית חדשה". כן, ברור. ספרו את זה לישראל כ"ץ, שנותר לבדו בשטח

ח"כ אלעזר שטרן, לשעבר ראש אגף כוח אדם בצה"ל, איש הציונות הדתית שמכיר היטב את מצוקת הגיוס ומצבו של הצבא, דרש במהלך הדיונים על חוק מעצר העריקים לחשוף את ניגוד העניינים של חלק מהח"כים החרדים שהשתתפו בדיוני הוועדה ואפילו ניהלו אותה לפרקים.

לח"כים האלה, גרס שטרן, נכדים עריקים. חלק מהם ייהנו באופן ישיר מהחוק. יוכלו לבלות בחופשת "בין הזמנים" שעומדת להתחיל, בלי סכנת המעצר מעל ראשם. זה לא מנע מאותם ח"כים להוביל את החקיקה, להשתתף בדיונים, לנהל אותם וכמובן, להצביע. פעם, אירוע כזה היה מעורר מהומה. היום, הוא מסתפק בלעורר בחילה. וגם זה בקושי.

ואז, כשנדמה היה שהגענו לנקודת השפל הנמוכה ביותר, היא העמיקה: נתניהו נעלם. ראש הממשלה הגיע לכנסת במסוק של חיל האוויר. קיבל טרמפ מצה"ל, כדי לפגוע בצה"ל. הוא בא להצבעות על החוקים האנטי־ציוניים שהוא עצמו מוביל. הוא בא לוודא שזה עובר, כדי להבטיח את שלום הגוש. הוא יודע ששלום הגוש שלו סותר היום, באופן מוחלט, את שלום המדינה. אבל זה לא מעניין אותו. הוא כבר מזמן לא ראש ממשלת ישראל. הוא ראש ממשלת הגוש. אבו יאיר הפך לאבו גוש. הוא מתעלם מרעשי הרקע, מהנזק האלקטורלי, מהפגיעה הקשה בצה"ל, בלוחמים, במילואימניקים, בעקרון השוויון, באמון הציבור. הוא הולך על זה בכל הכוח. וגם כששר הביטחון ישראל כ"ץ מהסס, הוא אומר לו, על פי עדותו של כ"ץ, לא להסס. לך עד הסוף, אני אגיע להצביע בעד החוק בעצמי, הבטיח.

ואכן, הוא בא. אלא שברגע ההצבעה, הוא נעלם. ברח. התפוגג, כאילו מעולם לא היה. שמו של נתניהו לא נרשם ברשימת מצביעי ה"בעד" לחוק הקלון הזה. הוא, את הלקח שלו, למד. בהתנתקות הוא הצביע "בעד" בכל ההצבעות החשובות. עד היום רודפים אחריו עם זה. נכון, עבדיו הנרצעים, בראשותו של ינון מגל, משוכנעים שביבי התנגד להתנתקות. אם יהיה צורך, הם ישתכנעו שהוא היה זה שהכריז על הקמת המדינה ב־48' (האמת הפוכה, אביו ניסה לטרפד את ההכרזה הזו בכל הכוח). אבל הציבור הכללי, כך צריך לקוות, יודע את האמת. ההתנתקות לא הייתה יוצאת לפועל ללא תמיכתו של נתניהו. 17 מורדי הליכוד התחננו בפניו שיצטרף אליהם מבעוד מועד וימנע את המהלך. לו עשה זאת, אריאל שרון היה ניגף. אבל הוא עשה את הדבר ההפוך. ולמד לקח.

וכך, ביום רביעי האחרון, במהלך מתוכנן היטב, גיבש נתניהו את התוכנית, נתן את הפקודה, ריכז את הכוחות, וידא שהכל מוכן, ונעלם.

אנשיו טענו שנכנסה לו "שיחת טלפון מדינית חדשה". כן, ברור. ספרו את זה לישראל כ"ץ, שנותר לבדו בשטח. זו הייתה היעלמות מפוארת, משל קיבל (במתנה כמובן) את גלימת ההיעלמות מהארי פוטר. המצביא הפקיר את חייליו בשטח ונעלם, כדי לא להיות מוכתם בקלון המוטל על החוק הזה, לנצח.

פתאום זה הכה בי. יכול להיות שגם בנימין נתניהו בניגוד עניינים. הרי לאיש יש ארבעה נכדים חרדים. מה חרדים, אולטרה־חרדים. סוג של נטורי קרתא. בתו הבכורה, נועה, אם לארבעה. הבת שנמחקה מחיי אביה. שהועלמה מהציבור. היא אפילו לא נוכחת־נפקדת. היא רק נפקדת. אבל היא הבת שלו. הביולוגית. הוא אהב אותה מאוד, בזמנו. עד שקרה מה שקרה. עורך דין טוב, או מבקר מדינה מקורב, או גם וגם, היה מוציא אותו מההיעלמות הזו: יש לו נכד עריק, הוא לא יכול היה להשתתף בהצבעה. אבל אפילו לנתניהו, אדם שהביא את מלאכת השקרנות לדרגות עילאיות שלא נודעו קודם, לא היה מספיק אומץ כדי להיתלות בתירוץ הזה. ואם היה מנסה, זה היה עולה לו ביוקר.

לפעמים, נגמרות המילים. גם למי שמילים הן מומחיותו ומטה לחמו, כמוני. מה כבר אפשר להגיד או לכתוב מול המתקפה הבוטה של אריה דרעי על הרמטכ"ל, רב־אלוף אייל זמיר? איך אפשר לתרגם לשפה העברית, או לשפה כלשהי, את גודל החוצפה, עזות המצח והמופרכות של האירוע הזה? דרעי, סבא לשלושה עריקים, מחייך ומטנף את מי שנלחם עשרות שנים להגנתו, רק כי העז להרים דגל אדום ולהסביר את מצבו של צה"ל.

דרעי, שבנו ינקי קיבל קושאן על אדמות הלאום דרך התפקיד המפנק בקק"ל, שרק עכשיו חוקק עוד חוק שמייצר עוד מאות ג'ובים למקורביו, על חשבון משלם המיסים, תוך כדי ייקור שירותי הכשרות והחזרת המונופול. דרעי שהורשע בשוחד, ישב בכלא, פתח דף חדש, חזר למקום הפשע והורשע שוב. דרעי, שפעם היה מתבייש, משפיל עיניים, מנסה להסביר. זה היה פעם. עכשיו הוא מתגאה בכל זה. בקול גדול. מהמקפצה. מוביל את החקיקה האנטי־ציונית שחותרת תחת הבסיס שעליו עומדת מדינת היהודים, ומעז לבוא בטענות לאלה שנושאים בנטל, לאלה שמנסים להחזיק את צה"ל מתפקד בשיניים ובציפורניים, מול אינסוף החזיתות והמטלות שדרעי וחבריו מטילים עליהם.

האקדמיה לשפה העברית צריכה לקרוא על שמו של דרעי סוג חדש ונדיר של ריקבון, כזה שאינו ניתן לחיטוי. מי שנחשב פעם לתקווה הגדולה של הפוליטיקה החרדית, לזה שיוכל לבנות גשר בין החרדים לישראלים, להגדיר מחדש את החוזה הלא כתוב בינינו, הפך לרעה חולה, שם נרדף לשחיתות, לביזה, לבולמוס של מינויים, ג'ובים, וכמובן פינוקים אין קץ לבני משפחתו ומקורביו.

אף אחד לא יודע להסביר איך מרשה לעצמו נתניהו להעביר את המקבץ המחליא הזה של חוקים אנטי־ציוניים, אנטי־ממלכתיים ואנטי־ישראליים ערב בחירות. אומרים שהחרדה לשלום הגוש העבירה אותו על דעתו. שהוא הפך בן ערובה של נושיו, כלומר גושיו. שהוא בונה על תיקו סטטיסטי בבחירות שיאפשר לו להמשיך לעמוד בראש ממשלת מעבר, בזכות "הגוש".

בינתיים, הוא ממשיך להפעיל את מכונת הרעל שלו בכל הכוח. המטרה העיקרית עברה מבנט לאיזנקוט. אף שמדובר ברמטכ"ל, באדם שנלחם 41 שנה בשדות הקרב הקשים ביותר, שעבר את המסלול הקשה ביותר שצה"ל יודע להעביר ונפצע פעמיים, כולל כדור בראש, למרות כל זה, הם מטנפים אותו בכל הכוח דווקא בתחומים שבהם יש לו יתרון מובנה. איזנקוט, שקבר את בנו גל שנפל בעזה, שקבר עוד שני אחיינים קרובים במלחמה האחרונה, הפך בפיהם של עבדיו הנרצעים של נתניהו לג'ובניק, משת"פ של אויבי ישראל, סמולן קיצוני, אנרכיסט שתמך בסרבנות, ומה לא.

מה לא? שום דבר לא. כל אלה שקרים בוטים, כמובן. מה שמפליא זה שכולם יודעים את זה, כולל אלה שמפזרים את זה, ולמרות הכל הם ממשיכים. בכל הכוח. כאילו כלום. ניגע היום בכמה דוגמאות:
אבי רצון, מהנעצרים ונלעגים בעבדי המלך, סיפר למאזיניו האומללים שאפשר לסכם את הקריירה הצבאית של גדי איזנקוט במילה אחת: ג'ובניק. היחיד שאפשר לטעון שעילג יותר מרצון, יעקב ברדוגו, גרס שאיזנקוט הוא איש הדיפ סטייט. לראיה, טען העסקן, הרי מנדלבליט סייע לאיזנקוט להימלט מאימת הדין בפרשת הרפז, ולא העמיד אותו לדין!!!

אתה שואל את עצמך איך אנשים שיש להם מוח, יש להם לב, יש להם בטן, יש להם סביבה והם יודעים לקרוא ולכתוב, מרשים לעצמם לפזר את זה על אב שכול, על רמטכ"ל לשעבר. מה עובר להם בראש, או בבטן, או בקיבה, כשהם מטיחים את האשפה הבדיונית הזו באדם שכל חטאו הוא להתמודד על ראשות הממשלה נגד אדונם.

נתחיל עם ה"ג'ובניק". איזנקוט בא מלמטה. הכי למטה. גולני. לוחם, מ"כ, קצין, מג"ד, עד מח"ט גולני. הוא היה חניך מצטיין מחלקתי. בקורס קצינים חטף כדור בראש שחדר לנגמ"ש שבו היה, אבל שרד. אחרי תהליך שיקום, חזר להיות מ"מ בגדוד 51, אחר כך נלחם בבופור ובקרב לכיבוש עין אל־תינה, שבו איבד שני חברים קרובים. הוביל את הקרבות בכיבוש נבטיה, ג'זין ושדה התעופה של ביירות. כשהיה מפקד פלנ"ט גולני, הוביל את היחידה למספר רב של מבצעים מורכבים בתוך לבנון. הוא התקדם לקמב"ץ פיקוד צפון, מח"ט חטיבת כרמלי ובסוף חזר הביתה והפך למח"ט גולני. הוביל את הלחימה ברצועת הביטחון במשך שנתיים, שבהן הרגו הוא וחייליו לפחות 40 מחבלי חיזבאללה.

אפשר להמשיך עם זה הלאה, אבל זה מיותר. הוא עשה את כל התפקידים, כולל אלוף פיקוד צפון וראש אגף מבצעים. כשהוצע לו תפקיד הרמטכ"ל, אמר שעדיף שימנו קודם מישהו שהיה גם סגן רמטכ"ל. עכשיו הוא ג'ובניק. אני מקווה שאותו יצור נאלח בשם אבי רצון, לא יטען בשידור הבא שגם גל איזנקוט, בנו שנפל בעזה, נפל כג'ובניק.

ברדוגו, אדם שהדבר היחיד שמפעיל את פיו הוא רשימת הוראות, לא טרח אפילו לבדוק אם מנדלבליט היה היועמ"ש בזמן הפרשה. ובכן, הוא לא היה. מי שהיה היועמ"ש היה דווקא יהודה וינשטיין. מנדלבליט נחשד בפרשה, ונוקה. איזנקוט כלל לא היה חשוד בכלום, לא נחקר, לא היה בלופ, אף אחד לא קשר אותו לכלום, הוא היה אלוף במטה הכללי. אפילו לא ניצב זוטר באירוע שהסעיר בזמנו את המדינה. אבל ברדוגו, שכונה פעם על ידי נתניהו כחבר ב"כנופיה של פושעים", טינף אותו והלביש עליו את זה סתם ככה. בשביל הכיף.

ולסיום, דוד זיני. להלן, ראש שירות הביטחון המשפחתי. זיני חתם על תעודת הפטירה המטאפורית של עצמו כראש שב"כ ממלכתי והצדיק את מינויו בענק כשנכנע למה שאף אחד לפניו לא נכנע: גחמות האבטחה של "הגברת" נתניהו. אין שום דבר שיכול להצדיק את זה, כולל הקשקוש על יצר הנקמה של האיראנים. מה שהמשפחה הזו צריכה, לכל ימי חייה, לעניות דעתי הלא רפואית, זה לא שמירה. זו השגחה. ואני לא מדבר על השגחה עליונה, את זה דווקא אנחנו צריכים.

בחירות 2026 - ענו על שאלון הבחירות וגלו מי המפלגה שמתאימה לכם