כולנו דחיינים, אבל לא מאותה סיבה: איזה מתשעת הטיפוסים אתם?

דחיינות יכולה להיראות מבחוץ כמו בעיה פשוטה: צריך להגיש עבודה, לשלוח מייל לא נעים או לטפל במסמכים, אבל במקום להתחיל אנחנו מוצאים פתאום סיבה מצוינת לנקות את המטבח. אלא שלפי ד"ר איתמר שץ מאוניברסיטת קיימברידג', לא כל הדחיינים פועלים מאותה סיבה - ולכן גם פתרון אחד לא יתאים לכולם.

בספרו החדש, "Solving Procrastination: The Science of Why We Put Things Off and How to (Finally!) Stop", שצפוי לצאת ב-25 באוגוסט 2026, שץ מציג תשעה טיפוסים של דחיינים. החלוקה מבוססת לדבריו על סקירה של מאות מחקרים בפסיכולוגיה, כלכלה התנהגותית, מדעי המוח ותחומים נוספים - ולא על מחקר יחיד שגילה לפתע תשע קטגוריות קשיחות.

שץ, חוקר ומרצה באוניברסיטת קיימברידג', טוען כי התפיסה שלפיה דחיינות נובעת רק מחוסר מוטיבציה, ניהול זמן לקוי או מחסור בכוח רצון מפספסת את המנגנון הפסיכולוגי שמאחוריה. לדבריו, מדובר במאבק בין הכוחות שדוחפים אותנו לפעול לבין הכוחות שמעודדים אותנו להמשיך לדחות.

המודאג - חושש שמשהו ישתבש אם יפעל. במקום להסתכן בטעות, בעימות או בתוצאה לא רצויה, הוא מעדיף שלא להתחיל כלל. ההימנעות מפחיתה לרגע את החרדה, אבל בדרך כלל רק מעבירה את הבעיה למועד מאוחר ולחוץ יותר.

למודאגים ממליץ שץ לבחון במפורש את הפחדים שמאחורי הדחייה, לפרק את המשימה לחלקים קטנים, להתרחק מחשיבה פרפקציוניסטית ולחזק את תחושת המסוגלות האישית - האמונה שהם יכולים להתמודד עם המשימה גם אם לא הכול ילך באופן מושלם.

הפסימיסט - לא בהכרח מפחד מאסון. הוא פשוט מעריך שסיכויי ההצלחה שלו נמוכים מדי, ולכן מתקשה לראות טעם בניסיון. גם כאן שץ ממליץ לחזק את תחושת המסוגלות, לבחון אם התחזיות השליליות מבוססות ולבנות מערכת תמיכה שתקל על הצעד הראשון.

הפרפקציוניסט - משוכנע שהכול חייב להיעשות בדיוק כמו שצריך. אלא שהשאיפה לתוצאה מושלמת עלולה לשתק אותו, במיוחד כאשר הסטנדרטים שהציב אינם מציאותיים או כשהוא חושש שכל טעות תעיד על כישלון. הגישה המתאימה עבורו היא להחליף את החשיבה של "הכול או כלום" ביעדים סבירים ולהסכים להגיש עבודה טובה גם אם אינה מושלמת.

החולם - עסוק בעתיד שהוא היה רוצה לבנות, אבל לא תמיד מבצע בהווה את הצעדים הדרושים כדי להגיע אליו. הוא עשוי לדמיין את הקריירה החדשה, הספר שיכתוב או העסק שיקים, בזמן שהמשימה המעשית הראשונה נשארת פתוחה על המסך.

המזגזג - דווקא מתחיל, אבל תשומת הלב שלו נמשכת שוב ושוב לכיוונים אחרים. משימה אחת מובילה להתראה בטלפון, ההתראה מובילה למייל והמייל מזכיר לו דבר נוסף שצריך לבדוק. בסופו של דבר הוא היה עסוק מאוד - אבל לא נשאר עם שום דבר מספיק זמן כדי לסיים אותו.

למזגזגים ממליץ שץ לקבוע יעד מוחשי, לכתוב אותו, לפרק אותו לצעדים קטנים ולהסיר ככל האפשר הסחות דעת. במקרים מסוימים כדאי גם לערב אדם נוסף שיבדוק את ההתקדמות וייצור מחויבות חיצונית.

המורד - דוחה משימות משום שהוא מרגיש שאין לו מספיק שליטה על חייו. ההימנעות הופכת עבורו לדרך להחזיר לעצמו תחושת עצמאות או להתנגד למי שנתן את ההוראה - מנהל, מורה, הורה או דמות סמכות אחרת.

לדברי שץ, הבעיה היא שהמרד הזה עלול להפוך לחבלה עצמית: האדם פוגע בעצמו כדי להרגיש שהוא פוגע בסמכות שמולו. ההמלצה היא להתמקד במה שהוא עצמו ירוויח מהשלמת המשימה, ולא רק במי שביקש ממנו לבצע אותה.

מחפש הריגושים - נהנה מהלחץ של עבודה ברגע האחרון. מבחינתו, הדדליין המתקרב מייצר את המתח והאנרגיה שמאפשרים לו סוף סוף להתרכז. הבעיה היא שהשיטה הזאת משאירה מעט מאוד מקום לתקלות, לתיקונים או לאירועים בלתי צפויים.

שץ מציע לטיפוס הזה ליצור כמה מועדי ביניים במקום להסתמך על מועד סופי אחד, להתאים את העבודה לשעות שבהן הוא מרוכז יותר ולהשתמש ב"דחיינות פרודוקטיבית" - כלומר, לעבור זמנית למשימה מועילה אחרת במקום לברוח לפעילות שאינה מקדמת דבר.

הנהנתן - מעדיף את מה שמספק לו הנאה מיידית. הוא מעניק משקל גדול מדי למה שמתחשק לו לעשות עכשיו, ומשקל קטן מדי למחיר שישלם בהמשך. סרטון נוסף, משחק או יציאה עשויים לנצח בקלות משימה שהתועלת שלה רחוקה ומופשטת.

השחוק - אינו בהכרח חסר משמעת. הוא מרגיש עייף מכדי לבצע את מה שנדרש ממנו, לעיתים לאחר שעבד קשה מדי או עסק במשך זמן רב בעבודה מלחיצה, חסרת משמעות או מרוקנת. במקרה כזה, עוד לוח משימות עלול שלא להספיק, משום שהבעיה הבסיסית היא מחסור באנרגיה ולא רק קושי בארגון.

החלוקה אינה בהכרח מבחן אישיות סגור. אנשים עשויים לזהות בעצמם יותר מטיפוס אחד, והדפוס יכול להשתנות לפי המשימה והנסיבות. אדם עשוי להיות פרפקציוניסט בעבודה, מורד מול דרישות משפחתיות ומחפש ריגושים בכל הנוגע לתשלומים ולסידורים.

מבחינתו של שץ, המטרה אינה לסחוט מכל יום עוד כמה דקות של עבודה. "פתרון הדחיינות אינו נועד להפיק מכל יום כל טיפה אפשרית של פרודוקטיביות", אמר. "המטרה היא לעזור לכם לעשות את הדברים שאתם רוצים לעשות, בזמן שבו אתם רוצים לעשות אותם, ללא אשמה או לחץ".

לדבריו, הנקודה המרכזית היא להחזיר לאדם את הבחירה כיצד להשתמש בזמן שלו, במקום לתת לדחיינות לקבל את ההחלטה במקומו.

הנושא עשוי להפוך משמעותי עוד יותר ככל שהשימוש בבינה מלאכותית יתרחב. שץ מעריך כי היכולת לנהל את העבודה האישית ולהוציא משימות לפועל תישאר חיונית ברוב המקצועות - גם במקומות שבהם כלי AI יבצעו חלק הולך וגדל מהעבודה. כלומר, ייתכן שהמחשב יוכל לנסח את המייל הקשה, לבנות את המצגת ולסכם את המסמכים. הוא עדיין לא יוכל ללחוץ במקומכם על "שליחה".