יום הזיכרון ביישוב עלי הוא יום מיוחד, כאשר הבתים של גיבורי ישראל נפתחים בזה אחר זה. על השולחנות מונח כיבוד קל, ובסלון יושבות משפחות שמספרות על הבנים שהפכו לסמל: רועי קליין; אלירז פרץ; עמישר בן דוד; הראל אטינגר ואביו הרב אחיעד; אריאל חובב; עמיחי מרחביה; שילה ראוכברגר; משה לייטר; איתן שכנזי; גברי שני; צביקה לביא; סעדיה דרעי ורועי בית יעקב - אלו רק חלק מהשמות.
מאז תחילת מלחמת "חרבות ברזל" איבד היישוב עשרה מבניו, כשלצידם נפלו עוד 29 מבוגרי המכינה בעלי. שמות, משפחות, ילדים, חלומות שנגדעו באיבם.
מרחק 18 קילומטרים בלבד משם, ביישוב ברוכין, נראו החגים האחרונים אחרת לגמרי. מספר הגברים שנשארו ביישוב היה זעום. כמעט כולם היו במילואים. פעם שישית, פעם שביעית, חודשים ארוכים מחוץ לבית, כשבבית ממתינים בממוצע חמישה ילדים.
זו המציאות של הציבור הציוני-דתי. הוא לא רק דיבר על נשיאה בנטל. הוא נשא אותו. הוא שילם עליו. והוא ממשיך לשלם גם עכשיו בעזה, בלבנון ובכל גזרה שאליה המדינה שולחת אותו.
ומי שחושב שהציבור הזה לא שומע מה מתרחש בירושלים, טועה.
הרמטכ"ל אינו מנהל קמפיין - הוא זועק לעזרה
הוא שומע על הכוונה להקפיא את מעצרי העריקים. הוא שומע את חברי הקואליציה מחפשים עוד ועוד דרכים לרכך את האכיפה כלפי מי שמסרבים להתייצב. והוא רושם הכול.
הברית ארוכת השנים בין הציבור החרדי לבין הציונות הדתית נסדקה מזמן.
הטענה איננה רק שהחרדים לא באו לעזרת המדינה בשעת מלחמה. קרה בדיוק ההפך. רבנים הורו להשליך את צווי הגיוס לאסלה. גם מי שאינו לומד תורה קיבל רוח גבית שלא להתגייס. אלפים יצאו להפגנות תחת הסיסמה "נמות ולא נתגייס". וכעת, גם אחד מכלי האכיפה האחרונים שנותרו מול עריקים עומד לרדת מהפרק.
יש מי שמנסה להציג את דרישת הרמטכ"ל כעמדה פוליטית. זו טעות. הרמטכ"ל אינו מנהל קמפיין. הוא זועק לעזרה.
ומי שהקשיב לדיוני ועדת החוץ והביטחון שמע את תא"ל שי טייב, קצין חובש כיפה, איש תורה ואמונה, מתריע מפני כ-90 אלף משתמטים. הוא לא דיבר בסיסמאות. הוא הסביר שהכלי הזה עובד, שהוא אפקטיבי, ושבלי אכיפה אי אפשר יהיה למלא את שורות הצבא.
אפשר להתווכח על חוק הגיוס. אפשר להתווכח על הפיתרון. אבל קשה להתווכח עם התחושה שהולכת ומתעצמת בציונות הדתית: יש ציבור אחד שנשלח שוב ושוב להילחם, ויש ציבור אחר שהמערכת הפוליטית ממשיכה להגן עליו בכל מחיר.
כמה מנדטים שווה היום הציונות הדתית? תלוי את מי שואלים. יש מי שסופר רק את מצביעי סמוטריץ'. אחרים מדברים על חמישה, שישה ואפילו שמונה מנדטים של ציבור רחב יותר - ימין ממלכתי, ציוני, שמשרת, עובד ומשלם.
אבל השאלה האמיתית איננה כמה מנדטים יש להם היום - אלא מה הם יעשו בקלפי בפעם הבאה.
כי הציבור הזה אולי שקט יותר, ממלכתי יותר ופחות יוצא להפגין - אבל הוא גם יודע לסגור חשבון. ומי שבשעה שהוא היה בסבב שישי של מילואים בחר לפעול למען עריקים, עלול לגלות שהחשבון הזה יוגש ביום הבחירות.
גלו למי להצביע בבחירות הקרובות. השאלון שיעשה לכם סדר בהתאם לעמדות שלכם