סקר חדש שהוצג אמש (ראשון) בכנס "איך נוביל שיקום יחד? החוסן הלאומי והנפשי בצל המלחמה" של עמותת 121, חושף תמונה מדאיגה של מצבם של נפגעי פעולות האיבה מאז מתקפת 7 באוקטובר: רק 27% מהנפגעים הצליחו לחזור להיקף עבודתם כפי שהיה לפני המלחמה, בעוד 35% כלל אינם עובדים כיום, ו-34% בלבד חזרו לעבודה באופן חלק.
הסקר, שנערך בקרב 145 נפגעי פעולות איבה במסגרת שותפות "אור באופק", מצביע גם על ההשלכות הכלכליות הכבדות של הפגיעה.
כמעט שניים מכל שלושה נשאלים (61.8%) דיווחו כי מצבם הכלכלי הורע, גם לאחר קבלת קצבאות ותגמולים מהמדינה.
בנוסף, יותר משליש מהמשיבים (35.2%) סיפרו כי בן משפחה מדרגה ראשונה נאלץ לצמצם את היקף עבודתו כדי לטפל בהם.
ממצא נוסף שהעלה הסקר הוא תחושת הנטישה מצד המדינה: כשני שלישים מהנפגעים השיבו כי לא קיבלו ליווי רציף ועקבי בתהליך השיקום. הנתונים הוצגו הערב (ראשון) בכנס שנערך בתל אביב, ביוזמת שותפויות "אור באופק" ו"תקווה לנפש" של עמותת 121.
בכנס השתתפו גם חברי כנסת, נציגי מפלגות, אנשי מקצוע, ארגוני חברה אזרחית, נפגעי פעולות איבה ובני משפחותיהם, במטרה לקדם שינוי במדיניות השיקום ובריאות הנפש לקראת הכנסת והממשלה הבאות.
אחת הסוגיות המרכזיות שעלו בכנס הייתה הצורך לעבור ממודל המתמקד בקביעת אחוזי נכות למודל שמעמיד במרכז את השיקום והחזרה לתפקוד.
ח"כ מיכל וולדיגר מהציונות הדתית מתחה ביקורת על אופן פעילות הוועדות הרפואיות ואמרה כי "רוב רובן של הוועדות הרפואיות כיום הן אנטי-שיקומיות. הן מתמקדות בשאלה עד כמה אדם פגוע, במקום לשאול מה הוא צריך כדי לחזור לתפקוד. הגיע הזמן לעבור מתפיסה של קצבאות לתפיסה של שיקום ולהתאים לכל נפגע מסלול שיקום אישי".
לירן אבישר בן חורין, ממפלגת "ביחד", קראה לשנות את הגישה בתחום בריאות הנפש ולעבור ממדיניות של תגובה למשברים למדיניות של מניעה ואיתור מוקדם.
לדבריה, בכל מקום עבודה צריך להיות ממונה לבריאות הנפש שיזהה עובדים במצוקה ויחבר אותם לטיפול עוד לפני שהמצב מחמיר.
ענבר יחזקאלי בלילוס, ממפלגת "ישר", התייחסה לצורך בהרחבת ההכרה בנפגעי המלחמה ואמרה כי יש להכיר גם במי שנפגעו נפשית בעקבות חשיפה בזמן אמת לאירועים באמצעות הטלפון או סרטונים, גם אם לא נכחו פיזית בזירת הפיגוע או הקרב.
מנכ"לית עמותת 121, ליאת עילם, סיכמה ואמרה כי "המלחמה יצרה מציאות חדשה שמדינת ישראל עדיין לא נתנה לה מענה מספק. הגיע הזמן לשנות את תפיסת השיקום של נפגעי פעולות האיבה, לעבור ממודל שמתמקד בהוכחת נכות למודל שמעמיד במרכז את השיקום והחזרה לתפקוד. במקביל, ישראל חייבת לבנות מערך לאומי לחוסן ולבריאות הנפש שיגיע לכל קהילה".
בכנס הוצגו גם עדויות אישיות של נפגעים ובני משפחותיהם. רוני כץ, אמו של ארד כץ, ששרד את הטבח במסיבת נובה, סיפרה כי נאלצה לעזוב את עבודתה כדי לטפל בבנה.
"לא קיבלתי מהמדינה לא סיוע כלכלי, לא ליווי ולא טיפולים. בני המשפחה שנושאים בנטל הטיפול חייבים לקבל הכרה ותמיכה אמיתית".
גם שורד הנובה רון שגב תיאר את הקושי להשתקם במסגרת המערכת הקיימת. לדבריו, הוא אינו מסוגל לחזור לעבוד כפי שעבד לפני המלחמה, וכיוון שהוא מוכר כיום עם נכות זמנית בלבד, חלק ממעני השיקום אינם זמינים עבורו. "רק ב-2027 תתקבל ההחלטה על הנכות הקבועה, ובינתיים שנה שלמה הולכת לאיבוד בלי שאני באמת מתקדם בשיקום. במקום מערכת שמתמקדת באחוזי נכות, אני צריך מסלול שיקום אישי שייקבע מה אני צריך כדי לחזור לתפקוד ולחיים", סיכם בכאב.
השאלון שיעשה לכם סדר - מי המפלגה שהכי מתאימה לעמדות שלכם?