זה היה אמור להיות רגע של "אמרנו לכם". אחרי שנים של הבטחות, שמועות, עדויות בקונגרס ותיאוריות על מה שהממשל האמריקני באמת יודע, הפנטגון החל לשחרר לציבור קבצים של מסמכים סודיים ותיעודי עב"מים בקצב שלא נראה בעבר. אבל אחרי שאתמול (שבת) פורסמה הפעימה הרביעית של המסמכים, גם רבים ממי שחיכו לחשיפה הזו יותר מכל נשמעים בעיקר מאוכזבים.
הבעיה מבחינתם אינה עצם הפרסום. להפך: העובדה שמסמכים, סרטונים, תמונות והקלטות יוצאים ממאגרי הממשל האמריקני אל הציבור היא אירוע משמעותי. אלא שהחומרים שפורסמו עד כה רחוקים מאוד מההבטחה הגדולה של "חשיפת האמת על החוצנים". במקום הוכחה חד-משמעית, הם קיבלו שוב קטעי וידאו מטושטשים, מסמכים שהושחרו בחלקם ותיאורים של תקריות משונות שלא מקבלים הסבר מלא.
בפעימה הרביעית פרסם הפנטגון 40 קבצים חדשים, בהם 14 מסמכים, 19 סרטונים, ארבעה קבצי שמע ושלוש תמונות. הם עוסקים בתקריות בלתי מוסברות משנת 1948 ועד 2025, כולל טייס שתיאר עצם מתכתי עצום לפני שהתרסק, "כדורי אש ירוקים" מעל לוס אלמוס, ותיעודים מודרניים של עצמים שנקלטו בחיישנים צבאיים. זה נשמע מסקרן מאוד על הנייר. בפועל, עבור חלק גדול מחובבי התחום, זו ממש לא החשיפה שהם חיכו לה.
"שוב מבטיחים חשיפה - ושוב לא נותנים תשובות"
ברוזוול, העיר שהפכה לסמל הגדול של תרבות העב"מים מאז התקרית המפורסמת ב-1947, האכזבה הזו נשמעת היטב. בניו יורק טיימס מספרים שבשבוע שעבר התכנסו שם חוקרים וחובבי עב"מים שציפו לקיץ של גילויים מרעישים ומצאו את עצמם מול אותה תחושה מוכרת: עוד מסמכים, עוד הבטחות לשקיפות, אבל בלי תשובה ברורה לשאלה הגדולה.
דונלד שמיט, סופר וחוקר בכיר במוזיאון העב"מים הבינלאומי ברוזוול, תיאר את הפרסומים כ"לא משהו חדש". לדבריו, זהו אותו משחק ישן של הבטחות גדולות ושחרור חלקי בלבד של מידע. עבור מאמינים רבים, המסמכים החדשים לא סוגרים את הסיפור - הם רק מחזקים את התחושה שמשהו עדיין מוסתר.
גם הטענה הרשמית שלפיה מדובר בשקיפות חסרת תקדים לא מרגיעה את הקהילה. מבחינתם, שקיפות אמיתית לא נמדדת בכמות הקבצים שפורסמו, אלא באיכותם. סרטון אינפרה-אדום מטושטש של נקודה בשמיים, או מסמך שבו השורות החשובות מושחרות, אולי טובים לכותרות - אבל לא מספקים את ההוכחה שהם דורשים כבר עשרות שנים.
איפה הסרטונים הברורים?
אחד הקולות הבולטים בביקורת הוא העיתונאי החוקר ג'רמי קורבל, שעסק במשך שנים בתיעודי עב"מים צבאיים ובמקורות מתוך מערכת הביטחון האמריקנית. קורבל טוען שהציבור מקבל רק "חלק קטן מהסיפור", בעוד החומרים המשמעותיים באמת נשארים מחוץ לפרסום.
לדבריו, אם לממשל יש תיעודים איכותיים מחיישנים, ממערכות מודיעין ומלוויינים, השאלה המתבקשת היא למה הציבור מקבל בעיקר סרטונים מגורענים ממצלמות מטוסים. "איפה צילומי הלוויין?", הוא שאל, וטען כי דווקא הם יכולים לספק את התמונה הברורה ביותר של עצמים לא מזוהים שדווחו לאורך השנים.
קורבל אף טען כי שוחח עם גורמים שמכירים תוכניות מסווגות לחקר כלי טיס ממקור לא אנושי, כולל ניסיונות להבין את החומרים שמהם נבנו, את מערכות ההנעה שלהם, וגם דיווחים על שרידים ביולוגיים שנמצאו לכאורה לצד חלק מהעצמים. אלו טענות דרמטיות שלא אומתו מעולם על ידי הממשל האמריקני, שממשיך לטעון כי לא נמצאה הוכחה מאומתת לכך שחוצנים או טכנולוגיה חוצנית ביקרו בכדור הארץ.
הרבה מסמכים, מעט תשובות
מצד אחד, הפנטגון באמת משחרר חומרים חדשים, וחלקם עוסקים במקרים שלא קיבלו הסבר חד-משמעי. מצד שני, גם אחרי ארבע פעימות, אין כאן "אקדח מעשן". אין חללית שנחשפת במלואה, אין צילום חד וברור של כלי טיס בלתי אפשרי, ואין מסמך רשמי שאומר: כן, מצאנו טכנולוגיה שאינה אנושית.
לכן האכזבה בקהילה כמעט בלתי נמנעת. מי שחיכה במשך שנים להוכחה ניצחת רואה בפרסומים האלה עוד סיבוב של אותה נוסחה: הממשל מבטיח לפתוח את התיקים, מפרסם חומרים חלקיים, ואז משאיר את הציבור להתווכח על כתמים, צללים והשחרות.
ייתכן שהפעימות הבאות יהיו משמעותיות יותר. הפנטגון כבר הודיע שהפרסומים יימשכו, והממשל מציג את המהלך כחלק ממדיניות של שקיפות מקסימלית. אבל בינתיים, בקהילת העב"מים התחושה ברורה: אם זו האמת הגדולה, היא עדיין מגיעה באיכות נמוכה מדי, עם יותר מדי שחור על הדף - והרבה יותר מדי מקום לספק.