"מחנות הפליטים", ה"רפסודות" ו"מדפי השיווק" הפוליטיים שנבנים כאן חודשים ספורים לפני הבחירות, מעוררים בחלקם גיחוך ובחלקם חרדה מפני אובדן קולות קריטיים.
בעוד נתניהו רב-אומן בלשמר גוש יציב, למנוע אובדן קולות, לבצע חיבורים ולשלח "מפלגות לוויין" שיודעות להסתוות כזיקית, הגוש שמבקש לייצר אלטרנטיבה מתפצל עם דמויות פוליטיות ישנות וחדשות, שכולן רואות עצמן ראשי ממשלה ושרים. ופחות בשירות העם.
בחלק מהמקרים נבנות "רפסודות" לא הגיוניות ולא מתוכננות כהלכה כדי לחצות את הנהר שהוא "אחוז החסימה". דוגמה לכך היא ה"רפסודה" של גנץ, שרוצה לכאורה בהחלפת נתניהו ומצהיר "ללא חרמות", ודדי שמחי, שהפגין עמדות של ימין ביביסטי. אני מניח שאם שמחי יודיע בקרוב שהוא פורש מגנץ, נתניהו יתחיל להזיע.
"מחנות הפליטים" מורכבים מגברים ונשים שנפלטו או פלטו עצמם מרשימות קיימות. רובם היו שרים בעבר שמעריכים שביחד הם יצליחו להגיע לעמדת השפעה. דוגמה לכך הייתה "התנועה" של ציפי לבני - פלטפורמה חד־פעמית שיצרה פזורה פוליטית משלה.
"מדפי השיווק" מלאים באנשים שצצו ויצוצו בהמשך ויגידו "אני מתמודד". חלקם אפילו יקימו רשימה, יגרמו לחשש בגוש שלהם, יקבלו שריון כלשהו ויזנחו את יתרת רשימתם לאנחות או יבטיחו לחלקם שגרירות כלשהי או ג'וב כזה או אחר. זה יכול להיות משעשע או יעיל, אבל במקביל גם מסוכן. האחריות על ראשי גוש השינוי היא להבטיח שלא יצטרכו להסביר "מה ואיך זה קרה".
השאלון שיעשה לכם סדר - מי המפלגה שהכי מתאימה לעמדות שלכם?