לפני החוק עומד שומר סף: הכול מותר לנביאי הזעם היושבים בבג"ץ?

מערכת המשפט כבר מוכנה. אחרי כמה שנים בעיקר של ניסיונות בלימה, ביקורת פומבית, ביטול חקיקה והחלטות ממשלה, המערכת, בראשות יצחק עמית, מעריכה שמשבר חוקתי בלתי נמנע. אי אפשר להבין אחרת את הודעת הרשות השופטת, שפנתה ישירות לפקידי הציבור וקראה להם לציית להחלטות בג"ץ ולא לממשלה, לרבות איומים באחריות אישית כלפי פקיד שלא יציית.

לא הועילו הבהרות הממשלה, בעיקר של מזכיר הממשלה, על כך שאין ולא הייתה כוונה כזו בנוגע להחלטה על מינוי אנשי מועצת הרשות השנייה, וכי בהודעת השרים נאמר במפורש כי ההתנגדות תהיה בכל האמצעים החוקיים הנדרשים. מבחינת יצחק עמית וחבריו, אי-הציות לבג"ץ עומד להתרחש בקרוב, ואם לא במקרה הזה - אז במקרה הקרוב הבא. זו לא שאלה של אם, אלא של מתי ועל איזה מקרה.

ייאמר מראש: ברוב המקרים שעל הפרק, שבהם תנסה הממשלה לסרב לבג"ץ ולא לקיים את החלטותיו, היתרון נמצא בידי שופטי בג"ץ והיועמ"שית. במידה שהאיום אכן יתרחש, תתייצב מולו הממשלה כשידה על התחתונה.

כל זאת, בגלל שני מהלכים מקבילים שהתרחשו בעשורים האחרונים, שהעמידו את לוח השחמט עם יתרון בולט לרשות השופטת ולחבר מרעיה: סיפוח זוחל של סמכויות בקבלת החלטות, ציות מוחלט למערכת השיפוטית וכפיפות מלאה לייעוץ המשפטי של כלל משרדי הממשלה וגופי המדינה; וכן הזנחה טוטאלית, אולי אפילו פושעת, של כל ממשלות הימין לדורותיהן בנושא מינויים.

כתוצאה משני מהלכים אלה, המציאות כיום היא של שלטון דיפ-סטייט על מלא. רוב הפקידים הבלתי נבחרים, במשרדים וביתר הגופים כמו צה"ל, המשטרה, רשויות ממשלתיות ועוד, רואים את עצמם כפופים לייעוץ המשפטי של הגוף שבו הם עובדים, ולא לשר הממונה, לממשלה כולה, לקבינט ואפילו לא לכנסת.

אם הממשלה תחליט, למשל, שפלוני ייכנס לתפקיד שאליו מונה, למרות החלטת בג"ץ שפסל אותו, היא תמצא מהר מאוד שאלה הממונים לקלוט לעבודה את אותו מינוי פשוט לא מצייתים לה. לא משנה יהיה להם מה מורה להם השר, אלא מהי ההחלטה של הייעוץ המשפטי של אותו גוף. אגף משאבי האנוש לא יקלוט את אותו ממונה לעבודה, מחלקת השכר לא תכיר בו, מנהל הרכש לא יקצה לו משרד או מחשב, והממונים על האבטחה לא יעניקו לו את תעודת הכניסה לבניין.

שופטי בית המשפט העליון לא הסתפקו במציאות הידועה מראש הזאת ולא הותירו מקום לספק בהודעתם, הקובעת כי פקיד שכן ייתן יד לקליטת מינוי ממשלתי שנפסל על ידם, יואשם בעצמו באי-ציות ולא יוכל להסתתר מאחורי הוראות השר או מליאת הממשלה.

מה שלא תעשה האידיאולוגיה - ובמשרדי הממשלה המוני פקידים, זוכי מכרזים כאלה ואחרים במרוצת השנים שבהן איש לא השגיח מי ממונה, מה האג'נדה הבסיסית שלו, ברגים ללא ראש שלא ניתן לפטרם - יעשה הפחד מאימת השופטים. זה מה שמקווה יצחק עמית, ולכן כיוון את הודעתו ישירות אליהם. שלא יעלה על דעתו של איש מהם הרהור כפירה על ההיררכיה האמיתית במדינת ישראל.

למרות היתרון המובנה של בג"ץ, אסור שהדבר ירפה את ידי הממשלה. הרמת ידיים בתנועת כניעה היא שתעשה את ההבדל בין דמוקרטיה מתוקנת למונרכיה חסרת מעצורים. כבר היום, בניגוד לעבר, אין שום מגבלה על בית המשפט. וכשרשות אחת מצליחה להשתחרר לחלוטין מכבלי מערכת האיזונים והבלמים הנדרשת למשטר דמוקרטי תקין, שבו שלוש רשויות מאזנות זו את זו - כבר לא ניתן לקרוא לכך דמוקרטיה, שלטון העם, או כל הגדרה שנותנת ביטוי לרחשי לב הציבור, כמקובל במדינות מסוג זה בעולם כולו.

ראש השב"כ אמר במובן הזה את המובן מאליו. ברור שהוא כפוף לדרג המדיני. זו לשון החוק, אין בכך שום חידוש. במיוחד גם כשדוד זיני לא אמר שלא יציית לפסיקת בג"ץ במידה שתסתור את הנחיות הממשלה אליו, ולא ברור בכלל באיזה הקשר נאמרו דבריו שהוקלטו.

מי שאחראי לטירוף המערכות הכללי הוא יצחק עמית ויתר שופטי העליון התומכים בו ובמהלכיו. כשהחל בית המשפט, בתחילת שנות ה-90, לפסול חוקים של הכנסת, רעדה הארץ. רעד גם בית המשפט העליון. אף שרוב השופטים אז הסכימו עם מוביל המהפכה, אהרן ברק, ויישרו קו עמו, מיעוטם סברו שאין שום בסיס חוקי לכך, ובמידה שבית המשפט יתחיל להתערב בחקיקה - יופר האיזון ואמון העם בהיכל הצדק ילך ויפחת.

שלושים שנה אחרי, ובבית המשפט העליון הנוכחי אין אפילו שופט אחד ויחיד שסבור שאל לה לרשות השופטת להתערב במהלכיה של הכנסת. כל עוד לא מדובר בפגיעה חד-משמעית ואנושה בזכויות אדם או ציבור מסוים, הדבר מסור לגמרי לרשות המחוקקת ולה בלבד. הימים האלה של התנגדויות מבפנים להתערבות בחקיקה, בטח בשל פרוצדורה או זוטות מעין אלה, עברו חלפו מהעולם מזמן.

אחרי שהעביר בג"ץ את סמכות המילה האחרונה בכל חוק או החלטת ממשלה אליו, המשיך בית המשפט להעביר אליו סמכויות גם בהתערבות בחוקי יסוד. אותם חוקי יסוד שעליהם הכריז אהרן ברק שהם מעין חוקה, ועל בסיסם ייסד את כל התיאוריה המסוכנת שלו, שלפיה ניתן להתערב בחוקים מאחר שהם סותרים חוקי יסוד - החוקה המתגבשת, כפי שתיאר אותם.

לאחר שגם הרף הזה נחצה, אין למעשה עוד שום איזון או בלם. הכנסת יכולה להחליט שהיא מבטלת את חוקי היסוד כמו כבוד האדם וחירותו, או לעגן בחקיקה הקמת בית משפט לחוקה, ובג"ץ פשוט יתעלם.

איך יודעים שזה יקרה? פשוט מאוד. כי זה כבר קרה. הכנסת החליטה שעילת הסבירות מבוטלת. בג"ץ התעלם והחזיר אותה. הכנסת החליטה לשנות את שיטת בחירת השופטים; היא הרי זו שקבעה בחקיקה את השיטה הקיימת מקום המדינה ועד היום, אבל בג"ץ דן בסוגיה כאילו מדובר בהמלצה בלבד ולא בחוק כתוב המחייב את כלל רשויות המדינה, לרבות בית המשפט. "אתם לא יודעים מי מתאים לשפיטה", אמר יצחק עמית בדיון, מתוך תפיסת עליונות אינסופית ונשיא מועצת חכמי העם. "מי שיודע הם אנחנו". ובמשפט אחד הסביר את הכול.

בעוד שלושה חודשים וקצת העם ילך לבחירות. אבל מבחינת יצחק עמית אין לכך שום חשיבות. גם אחרי הבחירות, כמו לפניהן, מי שיקבע זה הוא. תפקידו עלי אדמות, כמו הכהן המשוח בתקופת בית המקדש, הוא להחליט מה טוב ומה רע, מה מותר ומה אסור. הכנסת יכולה לדון, להתכנס, להחליט, לחוקק. אבל בסוף מי שיקבע הוא מי שיודע הכי טוב. כלומר הוא. והוא בלבד.

ראש הממשלה עקב בדאגה אחר ההתפתחויות האחרונות בזירה הפוליטית, ולא אהב את המרחש. להודעתם של יועז הנדל, חילי טרופר ושאר השמות שצירפו השבוע לרשימה אחת לכנסת, אין הרבה משמעות - הם ממילא, כך נראה, לא עוברים את אחוז החסימה. מה שהוא לא אהב זה את מה שעתיד להתרחש בעתיד הלא רחוק. החיבור הבא שכנראה יקרה. חיבור שיביא לכך שמפלגה נוספת תצוץ על המפה הפוליטית, שעשויה לשנות את המאזן הקיים ולקרב את הפסדו.

מסקרי העומק שהגיעו אליו, ואליהם חשופים גם יתר המועמדים שרואים את אותה תמונה כמוהו, עולה כי ישנם בין שבעה לתשעה מנדטים של אנשי ימין שהצביעו למפלגות ימין כאלה ואחרות, אבל סולדים ממפלגות הקואליציה הקיימות, כל אחד מסיבותיו. איתמר בן גביר בכלל לא על הפרק, בצלאל סמוטריץ' קיצוני מדי, אין להם אמפתיה מרובה לבנימין נתניהו, ובעיקר הם סולדים מכמה מהדמויות הבולטות בליכוד, שהופכות גם את ההצבעה למח"ל, שאמורה להיות המתונה ממפלגות הימין האחרות, לבלתי אפשרית מבחינתם.

חברי הבית בנו על נפתלי בנט, אבל נאלצו לנטוש עם החבירה ליאיר לפיד. גדי איזנקוט נראה להם כמו אפשרות חביבה, אבל דעותיו מעורפלות מדי. הם זוכרים במעומעם את דעותיו השמאלניות, אבל בלית ברירה משכנעים את עצמם שאולי השתנה. או שהזיכרון שלהם עצמם כבר לא מה שהיה.

המפלגה החדשה, בעיקר אם תתחיל לעבור באופן יציב את אחוז החסימה בסקרים, היא בדיוק הבית שלו ציפו. נכון שיועז הנדל וחילי טרופר לא ממש אטרקטיביים, אבל חיבור שלהם לבני גנץ ודדי שמחי או כל קונסטלציה אחרת של מפלגת סלט ירקות, המערבבת את כל המי ומי לתערובת לא ברורה של אישים ודעות, יכול להספיק כדי להוציא אותם מהדילמה המציקה שהפריעה להם עד כה. נתניהו יודע שאותה חבורה מורחבת תעשה הכול כדי לטשטש את מה שלו ברור כשמש - מדובר במפלגה שנועדה לקחת קולות מהימין כדי להעביר אותם לממשלה בראשות איזנקוט. מפלגת הונאה חדשה עם הרבה קריצות עין, אבל עם בית גידול טבעי אחד. כמעט כולם יוצאי הממשלה הקודמת. כולם, בלי יוצא מן הכלל, יעדיפו לחזור אליה.

למה זה ברור לו? כי זה בדיוק מה שקרה בפעם הקודמת. הנדל, טרופר ובני גנץ יכלו לתת לנתניהו את האצבעות החסרות להקמת ממשלת ימין, כשהם שותפים בכירים ומשפיעים שיכולים להפיל אותה בכל רגע, אבל בחרו בממשלת שמאל עם מנסור עבאס. הם לא חשבו שיש בזה פסול אז, הם גם לא חושבים כך היום. הם רק מדברים אחרת, מתחייבים לכל מיני התחייבויות סרק על מפלגות ציוניות, ברית משרתים ושאר ביטויים שנועדו לסייע להם במלאכת ההונאה הבאה. אלא שלמעשה מדובר באותם אנשים בדיוק. אותן דמויות עם אותן דעות. ולכן שטות תהיה לחשוב שינהגו הפעם אחרת.

לנתניהו, כאמור, זה ברור. במערכת הבחירות הקרובה הוא ינסה לשכנע כמה שיותר שזו התוכנית שלהם ביום שאחרי. ההצלחה רחוקה מלהיות מובטחת. אבל בזה יעסוק ראש הממשלה בלי הרף בחודשים הבאים. אין לו ברירה אחרת.

במידה שהנדל וטרופר יחברו בסופו של דבר לגנץ, יהיה זה אחד הסיבובים המכוערים ביותר של איש פוליטי שפעל נגד מיטיבו ואיש אמונו, ולבסוף חזר להסתופף בצילו כאילו כלום. טרופר היה שם מהרגע הראשון. מהצעדים הראשונים שגנץ פסע בהם כשהחליט להיכנס לפוליטיקה. הוא דחף את גנץ לפוליטיקה, וגנץ החזיר לו נאמנות ומינה אותו בתמורה לכל תפקיד אפשרי, בכל דרך שבה דרך. טרופר היה שותף סוד, יועץ סתרים ויועץ גלוי, ובעיקר חבר. כך לפחות גנץ חשב.

את הסכין נעץ טרופר בגנץ לא בפניו, אלא מאחורי גבו. לא עמד סכסוך אישי או פער אידיאולוגי שגרם לטרופר לנטוש את הספינה שנדמה היה שקרובה יותר לטביעה מאשר להגעה לחוף מבטחים כלשהו, אלא פשוט בגידה פוליטית מגעילה. אגואיסטית. רחוקה מאוד מהדימוי האנושי והמתון שאימץ לעצמו תורם הכליה המפורסם כשחדר לחיים הציבוריים. באקט אגוצנטרי אחד חשף את פניו האמיתיות. גנץ לא ידע מאיפה זה בא לו. מיריביו כבר למד להישמר. אבל לא חשב לרגע שמי שלחם לצידו במשך שנים יפנה לפתע את נשקו כלפיו.

אם הייתה לטרופר טיפת בושה, היה עומד על הרגליים האחוריות כדי למנוע חבירה שלו ושל הנדל חזרה לגנץ. אבל אין לו. יתרה מכך, הוא והנדל - נוטש גנץ בפני עצמו - קשרו קשר מאחורי גבו של יו"ר כחול לבן פעם נוספת, כשהחליטו לשלוח את יו"ר המילואימניקים למשא ומתן מתיש, סיבובי וחסר פשר, שעיכב את הודעתו של גנץ על האיחוד עם דדי שמחי, כשבמקביל ניהלו בחשאיות משא ומתן ביניהם כדי להקדים את הודעתם לזו שלו. עכשיו, כשהעמידו את איחוד גנץ-שמחי בצילם והפכו את ההצהרה הצפויה שלהם לנטולת כל בשורה, יתפנו השניים לאתגר הבא - לאלץ את גנץ, אותו עקצו פעם נוספת, לקחת גם אותם.

ביטוי שהפך שגור בפיהם של ראשי האופוזיציה השבוע הוא הקמת "ממשלה צרה". עוד ניסיון לסמא את עיני הציבור מתוכנית האב המרכזית שלהם אחרי סגירת הקלפיות: הקמת ממשלה בסיוע או בשיתוף מלא עם המפלגות הערביות. גם להערכתם, תוצאות הבחירות לא יאפשרו להם להקים ממשלה בלעדיהן. ההבטחה להשתמש במפלגה ערבית רק לצורך ההצבעה על הקמת הממשלה, אבל לא להכניס אף אחת מהן לקואליציה, היא הבטחה שקרית וסיפורי סבתא. כל קיומה של ממשלה כזאת יהיה תלוי, לכל אורך חייה, בתמיכה של מפלגה ערבית בהחלטותיה ובהצבעות בכנסת, וכדי להבטיח זאת ייאלצו להעניק לה עד חצי המלכות, בכל נושא ובכל עניין, אחרת תיפול באותו רגע.

לא משנה להם העובדה שהניסוי הזה כבר נוסה ונכשל. שמדינה שלמה שיעבדה את עצמה להחלטות מועצת א-שורא, שחבריה מזוהים עם האויב הערבי, ובסופו של דבר גם לא האריכה ימים והפכה לממשלה קצרת המועד ששברה את שיאי כל קודמותיה. עכשיו הם רוצים עוד אחת כזאת. הכול למען תאוות השלטון. גם אם מימושה יהיה גם הפעם רצוף בדותות, הסתרת האמת ואינספור אחיזות עיניים.