הפשיעה בחברה הערבית היא אחת הטרגדיות האזרחיות הקשות ביותר שידעה מדינת ישראל. מאות בני אדם נרצחו בשנים האחרונות - קרוב לאלף מאז הקמת הממשלה הנוכחית. ארגוני הפשיעה השתלטו על יישובים שלמים. משפחות חיות תחת אימה יומיומית. המדינה נכשלת פעם אחר פעם במילוי חובתה היסודית להגן על חיי אזרחיה.
דווקא משום כך, ההחלטה המסתמנת להטיל על השב"כ תפקיד מרכזי במאבק בפשיעה בחברה הערבית היא אחת ההחלטות המסוכנות ביותר שקיבלה ממשלה בישראל בשנים האחרונות.
הפשיעה, קטלנית וברוטלית ככל שתהיה, היא תופעה פלילית. ארגוני הפשיעה אינם מבקשים לשנות גבולות, לשחרר את פלסטין או לקדם אידיאולוגיה כלשהי. הם מונעים מכסף, מכוח ומשליטה - בדיוק כמו המאפיה האיטלקית, הקרטלים במקסיקו או ארגוני הפשע בארצות הברית. זאת בעוד שטרור נועד לקדם מטרות מדיניות, לאומיות או אידיאולוגיות.
לכן, הניסיון להפוך את הפשיעה בחברה הערבית לאיום ביטחוני, שהגוף המתאים להתמודד עמו הוא שירות הביטחון הכללי, אינו "טעות", גם אם יש גורמים ברשויות האכיפה או במערכ הפוליטית שמאמינים בזה באמת ובתמים. המשמעות האמיתית של המהלך אינה שינוי בשיטת האכיפה, אלא הגדרה מחדש של מעמד הפלסטינים אזרחי ישראל. מאזרחים שהמדינה מחויבת להגן עליהם - לאוכלוסייה שהמדינה מבקשת להתגונן מפניה.
מאז אירועי אוקטובר 2000 השקיעו ממשלות ישראל מאמץ ממושך להעביר את היחס כלפי הפלסטינים אזרחי ישראל מתפיסה ביטחונית לתפיסה אזרחית. תוכניות החומש, ההשקעות בתשתיות, בחינוך, באקדמיזציה, בתעסוקה, במאבק בפשיעה ובצמצום פערים נבעו כולן מאותה תפיסה בסיסית: האזרחים הערבים הם אזרחים, ובעיותיהם הן בעיות אזרחיות.
הכנסת השב"כ למאבק בפשיעה הופכת את הכיוון הזה ומחזירה את היחסים בין המדינה לבין חמישית מאזרחיה אל הפריזמה הביטחונית. כלומר, המדינה מפסיקה למעשה לשאול כיצד מגנים על אזרחיה הערבים, ועוברת לעסוק בשאלה כיצד מתגוננים מפניהם. זהו צעד נוסף בריקון מושג האזרחות של הפלסטינים אזרחי ישראל מתוכנו.
גורמי אכיפה התומכים במהלך גורסים שלנוכח הקשיים האובייקטיבים של המשטרה להילחם באופן אפקטיבי בפשיעה, יש צורך בשב"כ כיוון שיש באמתחתו כלים שאין למשטרה. ייתכן. ייתכן גם שהמשטרה אינה מפעילה ביעילות את הכלים שכבר עומדים לרשותה. ייתכן עוד שסדרי העדיפויות שהוכתבו לה במשך שנים הביאו להזנחה חמורה של המאבק בפשיעה בחברה הערבית. ייתכן גם שמחדליה הם שהביאו את החברה הערבית עצמה לדרוש צעדים קיצוניים יותר.
אבל כל אלה אינם מצדיקים את המסקנה שאליה מבקשת הממשלה להגיע. אם המשטרה זקוקה לכלים נוספים, יש לציידה בהם מבלי להפוך את שירות הביטחון הכללי למשטרת-על של האזרחים הערבים
יתרה מכך. חוק שירות הביטחון הכללי מגדיר במפורש את ייעודו של השב"כ: סיכול טרור, ריגול, חתרנות ואיומים על ביטחון המדינה ועל סדרי המשטר הדמוקרטי. פשיעה מאורגנת, חמורה ככל שתהיה, אינה חלק מייעודו.
זו בדיוק הסיבה שהמחוקק בחר להקים גם משטרה וגם שירות ביטחון. האחד אוכף את החוק כלפי אזרחים; השני מסכל איומים על ביטחון המדינה. הטשטוש ביניהם אינו פרט טכני. הוא שינוי עמוק בתפיסת המשטר הדמוקרטי.
אם הממשלה מבקשת לשנות את ייעודו של השב"כ, שתעשה זאת ביושר: שתביא תיקון לחוק, שתאמר לציבור שהיא מבקשת להפוך את השב"כ גם לרשות לאכיפת החוק הפלילי, ושתבהיר האם אותו גוף יטפל רק בפשיעה של ערבים או גם בפשיעה מאורגנת של יהודים.
גם מבחינה מעשית, ההצעה מעוררת שאלות שאין עליהן תשובות: מי ינהל את המאבק, המפכ"ל או ראש השב"כ? מי יקבע אילו תיקים יעברו לשב"כ? מה יקרה בארגוני פשיעה שבהם חברים יהודים וערבים גם יחד? האם עבריינים יהודים יטופלו בידי המשטרה ושותפיהם הערבים בידי השב"כ?
נזכיר: משטרה אפקטיבית נשענת על אמון הציבור. היא זקוקה למתלוננים, לעדים, למודיעים ולאזרחים שמאמינים שהמשטרה - בסופו של יום - פועלת למענם. היא בנויה על דיאלוג מתמשך עם הציבור.
לשב"כ DNA מוסדי הפוך בדיוק: הוא ארגון חשאי, שתפקידו לפעול הרחק מעין הציבור, מתוך הנחת עבודה של חשדנות ולא של שותפות. דווקא במציאות שבה האמון של החברה הערבית במוסדות המדינה ממילא נמוך, הכנסת השב"כ עלולה להכחיד כליל את מעט הנכונות לשיתוף פעולה עם רשויות החוק שעוד נותרה ברחוב הערבי.
האירוניה קשה: דווקא ממשלה שהפקירה במשך שנים את ביטחונם האישי של אזרחי ישראל הערבים מבקשת כעת להשתמש באותה הפקרה כדי להצדיק שינוי עמוק במעמדם. למעשה, יש חשש שאם המהלך יבשיל, הוא עלול להיות ה"הישג" הכי דרמטי ונורא של השר לביטחון לאומי מאז שנכנס לתפקידו: שינוי אסטרטגי של מעמד הערבים מאזרחים שיש לשאוף לזכויותיהם ושילובם לבעיית ביטחון.
במשך כמעט שני עשורים מנסות ממשלות ישראל - גם אם באופן חלקי ולא מושלם - לחזק את התפיסה שלפיה הפלסטינים אזרחי ישראל הם חלק מהמרחב האזרחי של המדינה. הכנסת השב"כ לטיפול בבעיה האזרחית החמורה ביותר של החברה הערבית תמחק מבחינה תודעתית ומוסדית, את האזרחות של הפלסטינים בישראל ותספח אותם מבחינת מעמדם בפועל, לבני עמם החיים תחת כיבוש מעבר לקו הירוק.
אם חוק הלאום שחוקק לפני שמונה שנים שנים, אמר לערבים שהם אזרחים מסוג ב' שאינם שותפים מלאים במדינה, הכנסת השב"כ תשדר שגם כאשר מדובר בבעיה אזרחית מובהקת שהם הקורבנות שלה, המדינה רואה אותם כאויב מבית שיש לנהל באמצעות שירות ביטחון חשאי ולא באמצעות רשויות אזרחיות.
מדינת ישראל חייבת לנצח את ארגוני הפשיעה. היא יכולה ואף חייבת לעשות זאת. אבל אם בדרך לניצחון היא תוותר על ההבחנה בין עבריין לבין אויב, זה יהיה נצחון פירוס.
הכותב הוא מנכ"ל שותף בארגון "יוזמות אברהם"