ראש השב"כ הסגיר אפשרות מבהילה: נתניהו יכבד את תוצאות הבחירות?

הנה עובדה שלא מסתדרת עם ההיגיון הפשוט: בליץ החקיקה של נתניהו ערב הבחירות שבהן, כך על פי הסקרים, הוא עומד להפסיד.

תגידו שאלה סקרים בלבד? נכון מאוד. תאמרו שגוש נתניהו ידוע כמי שמשיג בקלפי תוצאה טובה יותר - הכל נכון! ועדיין, גם אם משקללים את כל אלה לתוצאות הצפויות, הדבר היחיד שנתניהו יכול לקוות לו, פחות משלושה וחצי חודשים לפני הבחירות, הוא שגורמים באופוזיציה יעמדו בהבטחתם שלא להקים קואליציה שתישען על מפלגות ערביות.

קחו את כלל החוקים שהממשלה נחושה לקדם בכל מחיר ומצאו את המשותף לכולם. אחסוך לכם את הבחינה ההשוואתית: כולם יקלו מאוד על הממשלה החדשה שתושבע, לא משנה איזו ממשלה.

ייעוץ משפטי מוחלש, תקשורת מוחלשת ומרווח נשימה לפני שניגשים לחקיקת חוק שירות שוויוני - אלה מתנות שכל ממשלה נבחרת תשמח לקבל.

אין שום היגיון בקידום חוקים ויוזמות שכאלה ערב בחירות שבהן עלולים להפסיד. משמע אחת משתיים: או שנתניהו בטוח בניצחונו (בין אם יש לו על מה להיסמך ובין אם הוא כבר הקיף עצמו בעדת חנפנים עד שאפילו הוא, שהיה לפנים מפוכח ונבון, כבר מאמין לחדשות של ערוץ 14), או שהוא בטוח שיישאר בשלטון גם אם יפסיד בקלפי.

עד לא מזמן היה נדמה שיש חפיפה מוחלטת בין ניצחון בקלפי והישארות בשלטון, אבל הדברים האומללים שהשמיע ראש השב"כ, דוד זיני, מסגירים אולי כוונה אחרת. תכף נשוב לזיני ולדברים החמורים שהשמיע, אבל עוד קודם לכן, קצת על ראשי הנזק האחרים שמטפחת הממשלה, בהוראת נתניהו ובפיקוחו.

הערעור על סמכות בית המשפט העליון הוא מאבק שכזה. שופרותיו של נתניהו זועקים כי החלטת בג"ץ בנושא מועצת הרשות השנייה היא אינה חוקית. ובכן, לא רק שהיא חוקית אלא שהיא נמצאת באזור שכלל לא היה אמור להיות שנוי במחלוקת, כלומר - היותו של בג"ץ הסמכות העליונה לפרש את החוק.

לא מדובר כאן, למשל, על סיכול חקיקה בנימוק שאינה "חוקתית", שם עוד לכאורה אפשר לטעון נגד סמכות בג"ץ, בשם המחאה נגד האקטיביזם השיפוטי.

פה מדובר בעניין שבו בג"ץ התבקש לעשות בדיוק את אשר נועד לו: לפרש את החוק כמיטב הבנתו המקצועית. כלומר, הבחירה של הנושא הזניח-לכאורה הזה כבריקדה שיש לטפס עליה, כמוהו כליזום תקרית גבול פעוטה כהסוואה לרצון לפתוח במלחמת עולם.

החזית השנייה שפתחה הממשלה היא נגד ועדת הבחירות המרכזית, אחרי שכשל ניסיונה להשתלט עליה כליל. כאן המצב אבסורדי עוד יותר, שכן ה"אויב" אינו איזה שמאלן-ליברל ממרצ פינת קפלן, אלא יהודי דתי, מתנחל ושופט "שמרן" שמונה בשעתו בתמיכת גורמי ימין.

מה חטאו של כבוד השופט נעם סולברג? הקפדתו על החוק. מני ובי מתגנב החשש אל הלב, שלא בכדי נבחר סולברג להיות היעד במתקפה הפרועה של חרדים קיצוניים על ביתו.

נכון שאפילו נתניהו גינה את המתקפה ההיא, אבל הכישלון המודיעי והמבצעי של המשטרה (שמיהרה להתגאות בכך שמעורבותה מנעה תקרית קשה אף יותר. נו באמת) נוכח מעשה אלימות שיזמו לכאורה גורמים קיצוניים שאינם קשורים ישירות לסביבת נתניהו, מעלה זיכרונות לא נעימים מהדרך שעברה בין המרפסת בכיכר ציון אל מרגלות המדרגות בכיכר רבין, בלילה האחרון שבו שמה היה עדיין כיכר "מלכי ישראל".

אז פסילה אפשרית ועקרונית של ועדת הבחירות המרכזית, שתכריז רשמית על תוצאות הבחירות לכנסת כבר יש לנו, כך גם ערעור מראש על כל החלטה של בג"ץ, אם חלילה יגיע הנושא לפתחו (כרקע לדיון הזה משקיעים בסקרים מוטים בערוצים-מטעם, שמנבאים תוצאות שנועדו לערער על תוצאות האמת).

אלא שביקורת ואפילו איום באלימות כשהם לבדם אינם מספיקים. צריך גם גוף אכיפה יעיל שבעזרתו אפשר להשתלט על רצון הבוחר.

המחשבה הראשונה היא משטרת ישראל. לא צחוק - מדובר בכוח של עשרות אלפי חמושים שהריקבון פשה כבר באגפים רבים שלו ושהוכיח "עצמאות" נוכח הדרישה לאכוף את החוק, אבל לא נגד הוראותיו של השר הממונה.

כאן אין אלא לקוות שלא כל המשטרה הרקיבה עד כדי כך שתהיה מוכנה להרים את ידה על הכרעתו המסתמנת של הרוב, ובכל מקרה, משטרה שאינה מסוגלת לפזר כמה עשרות חרדים, לא תוכל למיליוני מפגינים.

יהיה אשר יהיה, הפיכה לא מבצעים בעזרת המשטרה לבדה, נדרשת גם משטרה חשאית, שפועלת במחשכים ושיש לה אמצעים מגוונים יותר לבצע את משימתה.

השב"כ, כך על פי חוק, אמור להבטיח את השמירה על אופייה הדמוקרטי של המדינה, אבל שימו לב מה אומר האיש שנתניהו "התאבד" על מינויו, אחרי שספק-כשל בכוונתו למנותו כרמטכ"ל: מה שהפך אותו מתאים יותר לתפקידו, כך על פי זיני עצמו, הוא נאמנותו לדרג הנבחר. רוצה לומר - אם מחר בג"ץ יפסוק כך והממשלה תחליט אחרת, ברור למי יחליט להישמע.

הדברים של זיני הופכים את האיום-לכאורה (במשתמע, כמסקנה מהפעולות המתבצעות עתה על ידי הממשלה) באי כיבוד רצון הבוחר, אם העם יחליט שעבר זמן נתניהו, מאיום מרומז למפורש הרבה יותר. מסברת כרס לתסריט אימים. דבר אחד הוא לאיים באופן תיאורטי - ודבר אחר לגמרי הוא לאיים כשלידך ניצב מישהו שאקדח תחוב בחגורתו, שמבהיר שיעשה כל אשר יאמר לו הפוליטיקאי ולא השופט.

המסקנה היא שנגמרו הימים שבהם האופוזיציה בישראל יכלה להרשות לעצמה להביט במציאות ולראות אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, מבלי לקרוא לזה ארבע.

ההנחה של רבים מאזרחי ישראל היא שכל שנדרש הוא נשימה עמוקה, עד ליום הבחירות, שלאחריהן, בסבירות גבוהה, תוחלף הממשלה, אינה תקפה עוד.

מה לעשות? ובכן, קודם כל מה לא: לא להיגרר לפרובוקציות אלימות ולא חוקיות, בשום פנים ואופן. מה כן? להיות דרוכים, לעמוד על המשמר ולחפש עוד סימנים מעידים.

ולא - לא ירחק היום שבו נציין את ה-7 באוקטובר של הדמוקרטיה, מתקפה שממנה יהיה קשה מאוד להשתקם.