ההודעה הלכאורה דרמטית של חמאס על "ויתור על השלטון האזרחי ברצועה" אינה אקט של פיוס, ובטח שלא הפנמה של סבל תושבי עזה. זהו תרגיל ציני, שנועד להקדים תרופה למכה, רגע לפני שמועצת השלום הבינלאומית מטילה עליו באופן רשמי ובינלאומי את האחריות לתקיעת המשא ומתן בשל סירובו להתפרק מנשקו.
ההודעה עולה בקנה אחד עם פרסום השבוע בכאן חדשות לפיו המתווכות מצרים וקטאר ניסו באחרונה לדחוף את חמאס בדיוק לצעד הזה, מתוך מחשבה שהדבר יכניס את ישראל למילכוד אסטרטגי, והיא תהיה חייבת לאשר ולקבל את ועדת הטכנוקרטים הפלסטינית בראשות עלי שעת בתור מי שידאג לציבור העזתי.
ברקע, סקרי דעת הקהל ברצועה, לפיהם יש תמיכה בו כארגון התנגדות חמוש אבל הסתייגות חד משמעית ממנו כשלטון.
אבל, כצפוי, גם כאן התפטרותו של "ראש מנהלת החירום" של חמאס בעזה, אינה באמת וויתור על השלטון. ממלא מקומו כבר נכנס לתפקיד, והפקידות הענפה ברצועה נותרה על כנה כשכמעט כולה מאויישת באנשי חמאס. כל המטרה היא למשוך זמן ולהימנע בכל דרך מעמידה בפני הדרישה לפירוקו מנשקו.
כאן מגיע המלכוד
ככלל, חמאס לא יתנגד להשליך את תפוח האדמה הלוהט של ניהול הביוב, הרעב, ההרס והאחריות לציבור בעזה, ולשים גורם אחר בפרונט. אבל גורם כזה שיאפשר לו להוסיף לשלוט מאחורי הקלעים, בנוסח מודל חיזבאללה בלבנון - ארגון טרור חמוש ששולט בכוח הנשק בנעשה בשטח, ולמרותו סר מנגנון פקידותי ענק ברצועה - מורים, רופאים, פקידים, ראשי שכונות וכפרים ומנגנוני ניהול אזרחיים - המורכב ברובו מאנשי חמאס, מבלי לשאת בנטל הריבונות.
אבל, כאן בדיוק ה"ממלכד" הוא זה שצריך להפוך ל"ממולכד". במשך שנים, עיקר כוחו של חמאס וההצדקה לקיומו מבחינת העולם וישראל, "raison d'etre" (סיבת קיומו), נשענו על הלגיטימציה הריבונית שלו.
אבל, ברגע שהארגון מכריז באופן רשמי, גם אם לא מעשי, שהוא אינו הכתובת השלטונית, הוא שומט מידיו את הצידוק המרכזי למניעת המהלך שישראל הייתה צריכה לבצע מזמן: ניתוק מוחלט של האוכלוסייה האזרחית מלפיתת החנק שלו.
עבור ישראל ומועצת השלום, זוהי אינה הצגה שיש להגיב אליה בביטול המוכר של "תרגיל", גם אם זה באמת כך, אלא דווקא הזדמנות אסטרטגית.
ההזדמנות הגדולה של ישראל
הוואקום השלטוני שחמאס יוצר במו פיו, גם אם לכאורה, מאפשר לצה"ל ולגורמים בינלאומיים להנדס מחדש את המרחב העזתי. זהו התזמון המושלם להקמת ה"אזורים הירוקים" - מתחמים הומניטריים מוגנים ומנוהלים, שבהם האוכלוסייה מקבלת סיוע, שיקום ואופק, בתנאי אחד ברור: אפס נוכחות, אפס סמלים ואפס השפעה של חמאס.
כשאוכלוסיית עזה תפנים שהמזון, המים והעתיד שלה כבר לא עוברים דרך חמאס, ושחמאס עצמו הרים ידיים מניהול חייהם, מחסום הפחד יקרוס סופית. כך קורה, שויתור חמאס על השלטון בעזה, עשוי להיות חתימה בפועל על תחילת הסוף של השפעתו על הציבור העזתי ובעצם "משיכת השטיח" מתחת רגליו שלו.
נכון יהיה לפעול יחד עם מועצת השלום, כשהיעד המרכזי הוא יצירת נתק בין חמושי חמאס בעזה ליתר הציבור העזתי באמצעות חידוש התוכנית ליצירת מתחמי מגורים הומניטאריים במרחב רפיח, שיידרשו בכל מקרה כדי לפנות מקום לשיקום הרצועה בהמשך.
משם, תעמוד לציבור העזתי יכולת הבחירה אם להישאר באוהלים למשך מספר לא ידוע של שנים או להגר אל מחוץ לרצועה בתמורה לחבילות מגורים, פרנסה וחינוך במדינה הקולטת עם הבטחה ליכולת לחזור מתישהו בעתיד לאחר שיקום.
חמאס הופך את עצמו במו ידיו למיותר, וזו בדיוק ההזדמנות שעל ישראל לנצל ובהקדם הן ברצועה, הן מול מועצת השלום והן בפיתוח חלופות בינלאומיות לציבור העזתי.
סא"ל עמית יגור כיהן בעבר כסגן ראש הזירה הזירה הפלסטינית באגף התכנון של צה"ל, ובכיר במודיעין זרוע הים.