הנשיא יצחק הרצוג הודיע אתמול (ראשון) ש"הצהרות על אי-ציות לפסקי דין של בית המשפט העליון פוגעות בליבת האחדות בעם, ואי-ציות לפסק דין של בית המשפט העליון הוא קו אדום שאסור לחצותו בשום פנים ואופן".
הוא נחצה אתמול. פה אחד. ממשלת החורבן והזדון, שביצעה את השמדת הערך הגדולה והמהירה ביותר שבוצעה בישראל אי פעם, ממשיכה בכל הכוח. נכון, היום בבוקר זרחה השמש ושום דבר מהותי בחיינו לא השתנה, אבל זה רק למראית עין. כי זו הייתה הפעם הראשונה שממשלת המופרעים שהשתלטה על הדמוקרטיה הישראלית מצהירה בקול גדול ובריש גלי, וגם בגאווה עצומה ופה אחד, שהיא לא מצייתת להחלטת בג"ץ.
את ההצהרה הזו אין להשיב. זה כמו נאום בר-אילן שבו הכיר בפעם הראשונה מנהיג הימין הישראלי (נתניהו, אלא מי) בפתרון שתי המדינות. לא מדובר רק בנרמולו של הטרלול. זה המסמר האחרון בארונה של הממלכתיות. אם הם כבר הודיעו שלא יישמעו לבג"ץ, אף אחד לא יתרגש מחר, או בעוד חודשיים, כשהם יצפצפו גם על ועדת הבחירות המרכזית. וזה לא משנה שבראשה עומד שופט המזוהה לחלוטין עם מחנה ימין שמרני ודתי. כדי לשרוד כאן לא צריך להיות מזוהה עם מחנה. צריך להיות מזוהה עם דיקטטור.
בשלוש השנים האחרונות אירעו אין-ספור התנגשויות בין ממשלת החורבן של בנימין נתניהו לבית המשפט העליון. פסיקות רבות של בג"ץ היו יכולות להוביל למשבר החוקתי המאיים עלינו - מביטול החוק שביטל את פסקת הסבירות, דרך ביטול הדחת היועמ"שית, דרך אין-ספור החלטות שיפוטיות בנושאים הרי גורל של חיים ומוות, ביטחון, מדיניות ושאר מחלוקות.
בכל הפעמים הללו הממשלה איימה במשבר חוקתי, אבל בסופו של דבר קיבלה את הדין. דווקא על חוק התקשורת המטורלל של שלמה קרעי, על אירוע אזוטרי לכאורה, לא קיומי, לא דרמטי, לא חיים ומוות - דווקא בהזדמנות הזו ממשלת הטרלול של נתניהו הודיעה, פה אחד, שלא תציית להחלטת בג"ץ.
שלושה אנשים בלבד צריכים להבין את האירוע הזה לאשורו. הרכב השופטים במשפט נתניהו: רבקה פרידמן פלדמן, משה בר-עם ועודד שחם. אולי זה יעזור להם להבין את מהותו של תיק 4000 ואת מהותו של תיק 2000. אנשים שלא היו שם, שלא ראו את הטרלול מקרוב, שלא מבינים ששליטה מוחלטת בתקשורת נמצאת בראש סדר העדיפויות של משפחת נתניהו מקדמת דנא, לא מסוגלים להאמין לזה.
כל מי שהיה שם או סיקר את המשפחה הזו, או עקב אחריה, או נחשף למעלליה - יודע. מה שבאמת לא ייאמן זה שגם היום, במקביל לדיונים בתיק 4000, אנו חוזים בהתגשמותו של תיק 5000, דרך הטנטרום המופרע של שלמה קרעי ועושי דברו להשלמת ההשתלטות על התקשורת מחד, והקריאה לא לציית לבג"ץ דווקא בהחלטה הנוגעת לרשות השנייה לטלוויזיה מאידך.
הרי כל האירוע של החלטת בג"ץ מאתמול ניטש על השליטה בערוץ 13. הממשלה מנסה לשלוט גם בזה ולארגן את מכירת הערוץ לידיים ידידותיות. בנוהל הרגיל. הערוץ, שנלחם לשמור על עצמאותו, נרכש על ידי קבוצה ישראלית של הייטקיסטים עמוסי ממון וכוונות טובות.
הממשלה מנסה לטרפד את זה דרך מועצת הרשות השנייה. קרעי עושה למועצה בדיוק מה שיריב לוין עושה לוועדה למינוי שופטים. עד שהגיע בג"ץ וקבע את המובן מאליו: אי אפשר לעוות את לשון החוק ואת כוונת המחוקק מסיבות פוליטיות. אי אפשר לנצל סמכות לשימוש לרעה.
כמו שבג"ץ היה זה שבזמנו כפה על שר הפנים אריה דרעי לחתום על אישור התוכניות להקמת אצטדיון טדי (דרעי סירב לחתום לאורך זמן כדי למנוע חילול שבת), כך גם הפעם. ועל זה הם הולכים למשבר חוקתי. כי זה מה שבאמת חשוב לנתניהו. ואת זה שופטי ההרכב שלו לא מבינים. נדמה לי שעכשיו יהיה להם קצת יותר קל להבין.