בשנים האחרונות התרגלנו לראות דיווחים כמעט יומיומיים על אלימות מתנחלים בגדה המערבית. כפרים שמותקפים, רכוש שמושחת, חקלאים שמגורשים מאדמותיהם, אזרחים שנפגעים. כל אירוע כזה זוכה לכמה שעות של תשומת לב ציבורית, לעיתים לגינוי רפה מצד גורמים רשמיים, ואז נשכח עד האירוע הבא.
תהיה זאת טעות להתייחס לאלימות הזו כאל בעיה מקומית בלבד. שמענו די ממסבירי "העשבים השוטים" ומהטוענים כי מדובר בקומץ של תפוחים רקובים המקלקלים טנא מפואר של פירות. בראש ובראשונה יש כאן שבר מוסרי עמוק, יהודי, חינוכי, הורי. הרצחנות המסכנת ואף פוגעת בחייהם של בני אדם היא והיא בלבד הסיבה ההכרחית להילחם באופן בלתי מתפשר בתופעה ההרסנית הזו. אכן, יכולות להיות מגוון סיבות שצריכות להניע את הממשלה, את משטרת ישראל וצה"ל, את רבני ומחנכי ההתנחלויות, "לא תרצח" ו"לא תגנוב" כבר מוכנות עבור מי שמתקשה למצוא את המילים הנכונות ואת האפיק לפעולה.
בכל זאת, אם נרחיב את נקודת המבט, מבלי לאבד קשר עין עם החובה המוסרית האנושית, נוכל לראות כי מדובר גם בסכנה ישירה לדמוקרטיה הישראלית. כשנגיע ליום הבוחר, כולם יגידו שהכתובת הייתה על הקיר, אז אולי כדאי שנטפל כבר עכשיו?
כאשר מדינה מאפשרת לאורך זמן לקבוצות קיצוניות לפעול כמעט ללא מחיר כלל, היא לא רק נכשלת באכיפת החוק. היא משדרת מסר. המסר הוא שיש אזורים שבהם החוק אינו נאכף באופן שוויוני, שיש קבוצות שנהנות מחסינות בפועל, ושאפשר להשתמש באלימות כדי לקדם כל מטרה.
אך הניסיון ההיסטורי מלמד שברגע שאלימות פוליטית לא נעצרת בזמן, היא לא נשארת בגבולות בהם התחילה. היא תמיד ובהכרח מתרחבת. פעם ריסוס כתובות טרור יהודי על קיר מסגד או בית היה פותח מהדורות, היום רצח של פלסטיני על ידי מתנחל בקושי מגיע לשולי העיתון. אין שום סיבה שההשתוללות חסרת הרסן לא תצא מגבולות הגדה המערבית - הרוח הגבית המאפשרת לאיים על חקלאי פלסטיני בלי להיענש, היא אותה רוח גבית המאפשרת לאיים ולהטריד פעילים פוליטים, עיתונאים, משקיפה בקלפי או על מצביעים. מי שיורה בתינוק בן 7 חודשים. מי שדורס מוסלמי מתפלל. מי שמכה פעילי ופעילות נוכחות מגינה עד זוב דם - הם יבואו בכפפות של משי אל יום הבחירות?
הבחירות הקרובות צפויות להיות מהמתוחות והגורליות ביותר שידעה ישראל. הפערים בין המחנות עמוקים, האמון במוסדות המדינה נמצא בשפל, והמערכת הפוליטית מקוטבת מאי פעם. זהו בדיוק הכר הפורה שבו פועלים בקלות אנשים חסרי גבולות. איפה שיש כאוס ובלאגן הם ימצאו את הדרך להשתחל פנימה, ומערכת בחירות היא שיא הכאוס.
דמיינו מצב כזה - במקום שיגיעו לחווארה, ביום הבחירות אוטובוסים יגיעו לטייבה, אום אל פאחם, ורהט. הם ימפו קלפיות ויגיעו לאיים על המצביעים, בדיוק כפי שהם עושים בכפרים בגדה המערבית. מעבר לפגיעה במי שכבר הגיע לקלפי - זה יגרום לכל מצביע לחשוב פעמיים האם לצאת מהבית בכלל/ ככה יתקיים דיכוי הצבעה מסיבי על ידי מי שמורגלים בפלישה למחרבים לא להם' דבר יום ביומו ודבר שבת בשבתו.
זאת שיטת פעולה שהוכנה מראש. העסק רגיל לתפקד כמו מיליציה צבאית - מודיעין, פעילים, רשתות ומפקדים - כל מה שצריך זאת פקודה, והפקודה הזאת עשויה להגיע. כוחות הביטחון כבר הוכיחו שבמצב כזה הם לא יתערבו, זה המסר שעבר לכל אחד ואחד מהפעילים האלימים במהלך השנים האחרונות - הם יודעים שאף אחד לא יגע בהם, אז למה שלא יעשו את זה?
דמוקרטיה לא נבחנת רק ביום הבחירות. שם זה יכול להיות מאוחר מדי. היא נבחנת שנים קודם לכן, ביכולת של המדינה להבטיח שכל אזרח יוכל לפעול על פי עמדתו פוליטית ללא פחד, ושכל קבוצה תדע שהחוק חל עליה באותה מידה.
כך, אולי קל לישראלים רבים כבר להתעלם מרצחנות וגזל כל עוד הם מופנים כלפי פלסטינים. רחוק מהעין רחוק מהלב. אך מי שעוצם עיניים מול אלימות המתנחלים היום, עלול להתעורר מחר למציאות שבה האלימות כבר הגיעה אל הקלפי.
הכותבת היא מנכ"לית הקרן החדשה לישראל