החודש שבסיומו נצביע בקלפיות, כנראה בין ה-27 בספטמבר ל-27 באוקטובר 2026, יכיל בתוכו את יום השנה השלישי לשבעה באוקטובר. כך, לוח השנה עשה את מה שמסרבת הממשלה לעשות: הצמיד את יום חשבון הנפש הלאומי ליום שבו נכריע מי ימשיך להנהיג אותנו. אסור לנו לבזבז את הצירוף הזה, ועל כן אני מבקש להפוך את החודש הזה לחודש של אבל, זיכרון וחשבון נפש לאומי. לא עוד יום זיכרון ממלכתי בודד, שכבודו במקומו מונח, אלא שלושים ימי אבל שבהם מדינת ישראל תביט סוף סוף בעיניים פקוחות במה שקרה לה מאז ה-7 באוקטובר 2023.
שלושים ימים שבהם נעלה לקבריהם של כאלפיים הנרצחים והנופלים, אלה שנטבחו בבתיהם ובמסיבה ובבסיסים, אלה שנפלו בקרבות ואלה שמסרו את נפשם כדי להציל מדינה שממשלתה לא הצליחה להגן עליהם, וגם אלה שלא יכלו לשאת עוד את הכאב. שלושים ימים שבהם נאמץ אל ליבנו את עשרות אלפי הפצועים בגוף ובנפש, נקשיב לסיפוריהם ונזכור שמאחורי כל מספר עומד אדם שחייו השתנו לעד.
שלושים ימים שבהם נחבק את משפחות החטופים, אלה שנאלצו להפוך מאזרחים מן השורה לצבא שלם של דיפלומטים, מפגינים, לוביסטים ודוברי הסברה, רק כדי להזכיר למדינה את חובתה הבסיסית ביותר: להשיב את מי שהופקרו במשמרתה.
בחודש הזה לא נזכור את המתים. נזכור ונזכיר גם לחיים מה מוטל עליהם לעשות. מה מוטל עלינו.
כבר כמעט שלוש שנים שפועלת כאן מכונת ההשכחה המשוכללת ביותר שנבנתה במדינת ישראל. מדי שבוע מייצרים לנו משבר חדש, אויב, כותרת, ספין. פעם איראן, פעם חוק הגיוס, פעם בית המשפט, פעם היועמ"שית, פעם ראש השב"כ ופעם סתם ציטוט מופרע של ח"כ או שר מופקר. הכול נועד להרחיק אותנו מהאירוע האחד שאין לממשלה שום דרך להסביר: המחדל הגדול ביותר בתולדות המדינה התרחש במשמרתה, והיא מסרבת לקבל עליו אחריות.
השבעה באוקטובר לא היה אסון טבע. הוא לא נחת עלינו מן השמיים ולא היה גזירת גורל. הוא היה תוצאה של מדיניות ארוכת שנים, של יהירות, של קיבעון מחשבתי ושל העדפת הישרדות פוליטית על פני אחריות לאומית. הוא תוצאה של ממשלה שהאמינה שאפשר לקנות שקט בכסף, להסיט כוחות ומשאבים, להתעלם מהתרעות ולהקיף את ראש הממשלה באנשים שכל תפקידם לומר לו כמה הוא גאון.
הצבא כשל, השב"כ כשל, קצינים ומפקדים צריכים לתת דין וחשבון ואחדים מהם כבר עשו זאת. אבל במדינה דמוקרטית הצבא כפוף לממשלה. אי אפשר לקחת קרדיט על כל פעולה מוצלחת של טייס, לוחם או איש מוסד, ובאותה נשימה לטעון שכל כישלון שייך לקצינים בלבד. מי שמבקש להיות "מר ביטחון" אינו יכול להפוך ברגע האמת ל"מר לא ידעתי, לא שמעתי ולא העירו אותי".
בכל מדינה מתוקנת, ממשלה שבמשמרתה התרחש אסון כזה הייתה מקימה ועדת חקירה בעצמה עוד באותו חודש. אחרי מלחמת יום הכיפורים לא ביקשו מן הציבור להמתין שלוש שנים, לא המציאו ועדה "פוליטית מאוזנת" כביכול, ולא הסבירו שאין צורך לבדוק את הדרג המדיני.
אבל בממשלה מסרבים, מפני שבנימין נתניהו יודע היטב מה היא תגלה: שהמחדל לא התחיל בלילה שבין שישה לשבעה באוקטובר, אלא שנים קודם לכן. היא תחקור את תפיסת חיזוק חמאס, את העברת הכספים, את החלשת שומרי הסף, את תפקוד הקבינט, את סדרי העדיפויות העקומים.
לכן, החודש שלפני הבחירות צריך להיות חודש שבו יעשו האזרחים את מה שהממשלה מסרבת לעשות: יעמידו את השבעה באוקטובר במרכז סדר היום כתביעה בסיסית לאחריות. בכל עיר ובכל יישוב יש לספר את סיפוריהם של הנרצחים והנופלים. בכל בית ספר, מקום עבודה, תנועת נוער ובית כנסת אפשר לאמץ משפחה, לבקר פצוע, לפקוד בית עלמין, ללמוד על הגיבורים, להכיר את המפקירים.
בימים האלה, הארץ צריכה להתמלא באלפי מודעות ותמונות. לא של המועמדים, אלא של כל מי שכבר לא יוכלו להצביע, בגלל המועמדים. על הגשרים, בצמתים, בחלונות הבתים, בכיכרות ובמרכזי הערים. שיידעו כל אזרחית ואזרח מה המחיר ששילמנו ולמה שילמנו אותו.
אני מניח שיהיו שיטענו שמדובר ב"פוליטיזציה של השכול". אבל מי שהפך את השכול לפוליטי הוא מי שהשתמש במלחמה לצורך הישרדותו, שקיבל החלטות לפי לוח השנה הקואליציוני, ששלח שרים וחברי כנסת להשתלח במשפחות החטופים. אין שום דבר מפלגתי בדרישה שממשלה תיחקר על מחדל שהתרחש במשמרתה. אין שום דבר "שמאלני" בדרישה שמי שנכשל ילך הביתה. כך עובדת דמוקרטיה. כך היא אמורה לעבוד.
משאל עם על האחריות
בבחירות הקרובות אסור לנו שוב להיגרר לוויכוחים על סיסמאות, על סרטונים ועל הבטחות שאיש אינו מתכוון לקיים. הן צריכות להיות משאל עם על האחריות. האם ממשלה יכולה להוביל את המדינה לאסון הגדול בתולדותיה, לסרב להקים ועדת חקירה ממלכתית, להאשים את כל העולם ולהמשיך כאילו לא קרה דבר? האם ראש ממשלה רשאי בכלל לדרוש מן הציבור אשראי נוסף, אחרי שכבר קיבל ממנו שנים ארוכות והשתמש בהן כדי לבנות את המציאות שהתפוצצה בפנינו?
כל אדם שייכנס לקלפי צריך לחשוב באותו רגע על השבעה באוקטובר. על בארי, ניר עוז וכפר עזה. על שדרות ואופקים. על נחל עוז ועל המסיבה ברעים. על החיילים שנלחמו במשך שעות בלי פיקוד ובלי סיוע. על האזרחים שיצאו מבתיהם להציל אנשים זרים, בשעה שהמדינה לא הגיעה. על החטופים שנגררו לעזה. על המשפחות שהבינו שאין להן על מי לסמוך.
הוא צריך לחשוב גם על כל מה שקרה לנו מאז: על מילואימניקים שאיבדו שנים מחייהם, עסקים ומשפחות; על החטופים שהפכו לקלף במשחק פוליטי; ועל המשפחות שנאלצו להתחנן בפני ממשלה שתעשה את המובן מאליו. ולכן, שלושים ימי זיכרון.
אני יודע שהציבור מותש. זו בדיוק תוכנית העבודה של נתניהו: להתיש, לבלבל, להפחיד ולהחליף נושא עד שהכול ייטשטש. הוא בונה על כך שנגיד שאין לנו כוח, שכולם אותו הדבר. הוא יודע ששלטון אינו נשמר רק בזכות נאמנות תומכיו, אלא גם בזכות ייאוש מתנגדיו.
החודש שבין 27 בספטמבר ל-27 באוקטובר צריך להיות תענית נגד השכחה. חודש שבו נניח לרגע את כל הספינים בצד ונביט בקברים, בפצועים, במשפחות ובבתים החרבים. חודש שבו נזכור שלא מדובר בגורל, אלא בהחלטות שקיבלו אנשים בעלי שמות ותפקידים. חודש שבו נבהיר שאין סליחה בלי אמת, אין תקומה בלי אחריות ואין אחריות בלי ועדת חקירה ממלכתית.
ביום הבחירות נלך לקלפי עם כל מי שאינם יכולים ללכת אליה בעצמם, ונתחיל את התיקון. שלושים ימים נזכור. וביום השלושים ואחד נחליף אותם.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין