במשך שנים לעגו ליש עתיד על כך שהיא לא מפלגת פריימריז. אמרו ש"הוועדה המסדרת" היא בסך הכול שם קוד ליאיר לפיד, שמסדר את הרשימה כרצונו. יריבי המפלגה כינו אותה "דיקטטורה", והצביעו על שורה של דוגמאות: עפר שלח שביקש להתמודד מול לפיד ומצא את עצמו מחוץ למפלגה, עדי קול שהעזה להימנע בהצבעה על חוק המשילות בשנת 2013, הושעתה ובהמשך "פרשה מיוזמתה".
אבל באופן אירוני, דווקא עכשיו, בפעם הראשונה מאז הקמתה, יש עתיד חווה משהו שמרגיש כמו פריימריז. אין מתפקדים. אין קלפיות. אין דילים בין מחנות. ובכל זאת, יש מתח, תחרות, לחץ ואנרגיות שלא נראו שם שנים.
פתאום בוועדות הכנסת צועקים חזק יותר. במליאה מפריעים יותר. כולם מתייצבים לעוד ריאיון, לעוד סרטון, לעוד תמונה. כל הזדמנות להפוך לכותרת היא גם הזדמנות להזכיר למי שיצטרך בקרוב להרכיב את הרשימה: אני עדיין כאן.
הסיבה פשוטה, כמעט חצי מהסיעה מבינה שהיא עלולה למצוא את עצמה מחוץ לכנסת.
היום יש ליש עתיד 24 חברי כנסת. לפי ההערכות, ההסכם בין לפיד לנפתלי בנט קובע שבכל עשירייה ברשימה המשותפת ישובצו ארבעה מועמדים של יש עתיד - כלומר כ-12 מקומות בלבד עד המקום ה-30.
למרות הירידה בסקרים, 12 מקומות הם הישג משמעותי
על הנייר מדובר בחיתוך דרמטי של כוח הסיעה. אבל התמונה מורכבת יותר: מצד אחד, זהו דווקא הישג מו"מ לא מבוטל של לפיד. לפני חודשים אחדים, כשיש עתיד הייתה במגמת ירידה חדה בסקרים, היו מי שהעריכו שהוא היה נאלץ להסתפק בשישה, ואולי אפילו בארבעה נציגים בלבד. במובן הזה, 12 מקומות הם הישג משמעותי.
מצד שני, גם אם החישוב התיאורטי מצביע על קיצוץ בחצי, בפועל חלק מהמקומות כבר התפנו ממילא. אורנה ברביבאי, יואל רזבוזוב, בעז טופורובסקי ועידן רול כבר אינם חלק מהסיעה. אלעזר שטרן מכוון, לפי ההערכות, לכיוונו של גדי איזנקוט או לפחות לא רואה את עתידו ביש עתיד, ורון כץ צפוי לעבור לשוק הפרטי.
ועדיין, נשארת רשימה ארוכה של שמות בכירים שייאבקו על מעט מאוד כיסאות:
מאיר כהן, קארין אלהרר, מירב כהן, מיקי לוי, מירב בן ארי, רם בן ברק, יואב סגלוביץ', ולדימיר בליאק, נאור שירי, מיכל שיר, יוראי להב-הרצנו, דבי ביטון, סימון דוידסון ואחרים.
וכשזוכרים שגם העשירייה השלישית כבר מזמן אינה בטווח הסקרים, ושאפילו לא בטוח שכל העשירייה השנייה תיכנס לכנסת הבאה - מבינים שמספר הנפגעים הפוטנציאלי גדול מאוד.
דווקא חוסר הוודאות הוא שמייצר את הלחץ.
התחושות בסיעה אינן פשוטות, לפיד לא ממהר לנהל שיחות אישיות, לא מבטיח מקומות ולא סוגר חשבונות. מבחינתו יש עוד זמן, והבחירות עדיין לא מעבר לפינה.
אבל דווקא חוסר הוודאות הוא שמייצר את הלחץ.
"ככה כנראה מרגישים פריימריז", אומר גורם במפלגה. "אתה רואה את זה בח"כים. פתאום כולם צועקים יותר בוועדות, מנסים לייצר כותרות, מחפשים אמירות חדות יותר, מצטלמים בלי סוף, מעלים עוד סרטון ועוד תמונה. זו אווירה של פריימריז לכל דבר. זו גם תחושה לא פשוטה, כי אתה בעצם מתחרה בחברים שלך לסיעה, ויודע שלא מעט אנשים מוכרים וחזקים הולכים למצוא את עצמם מחוץ לכנסת או מחפשים עבודה חדשה."
מבחינתו של לפיד, אין סיבה למהר. כל עוד הרשימה לא נסגרת, הח"כים עובדים קשה יותר. הם מגיעים לוועדות, מנהלים מאבקים, מחפשים חשיפה ומנסים להוכיח שהם ראויים להישאר.
ויש כאן גם פרדוקס פוליטי מעניין - במשך חודשים ספגה יש עתיד ביקורת על כך שלא הצליחה לייצר אופוזיציה לוחמנית מספיק מול ממשלה שנושאת על גבה את כתם 7 באוקטובר. אבל ההשוואה לא תמיד הוגנת. נפתלי בנט וגדי איזנקוט, למשל, כלל אינם בכנסת, ולכן גם אינם נדרשים לטחון ועדות, להגיש הסתייגויות או לנהל את הקרבות הפרלמנטריים היומיומיים.
חברי יש עתיד נמצאים שם מבוקר ועד לילה. הם פשוט לא מחזיקים ברוב, ולא באמת יכולים להפיל ממשלה לבדם. אפשר לבקר אותם. אפשר לטעון שהיו צריכים להיות אגרסיביים יותר. אבל קשה לטעון שהיו יכולים לשנות את המציאות הפרלמנטרית.
בינתיים, בלי שאיש הכריז על פריימריז ובלי שנפתחה אפילו קלפי אחת, יש עתיד כבר נמצאת בעיצומה של מערכת בחירות פנימית.
ואולי זו דווקא האירוניה הגדולה: המפלגה שכל חייה הואשמה בכך שאין בה פריימריז, מגלה עכשיו שהדבר שמייצר את התחרות הוא לא שיטת הבחירה - אלא הפחד להישאר בחוץ.
השאלון שיעשה לכם סדר - מי המפלגה שהכי מתאימה לעמדות שלכם?