ראש ממשלת ישראל עוזב הכל, נחפז לכנסת ישראל, אץ-רץ לאולם המליאה כדי להספיק להצביע בעד חוק יסוד: לימוד תורה. הוא עושה את זה ערב ציון 1,000 ימים לאסון ה-7 באוקטובר. הוא עושה את זה למרות שישראל במלחמה כבר כמעט שלוש שנים, מנהלת בשבע חזיתות, מנודה ומוקצית בעולם כולו.
הוא מצביע בעד השוואת מעמדם של לומדי תורה ללוחמי צה"ל, שנועדה לאפשר לחרדים להמשיך את מפעל ההשתמטות הענק שלהם, שתלוי כאבן ריחיים ענקית על צווארה של מדינה הנאבקת על קיומה.
הוא עושה את זה למרות שישראל קברה למעלה מ-2,000 קורבנות, חלקם נרצחים וחלקם הרוגים, ספגה עשרות אלפי פצועים, מלקקת את פצעיה ודמה. הוא עושה את זה למרות שהוא יודע שצה"ל זקוק, בדחיפות, ל-12 אלף לוחמים, ואין מאיפה לקחת אותם.
הוא עושה את זה ביום שמתברר ששלושה מתוך כל ארבעה ילדי מילואימניקים סובלים מתסמיני טראומה ואחת מכל שתי בנות זוג למילואימניקים כנ"ל, ולמרות שבאותו מחקר עולה ש-80% ממשפחות המילואימניקים/מילואימניקיות חווים משבר משמעותי בזוגיות לאור העומס הכבד והטראומות השונות הפוצעות את הנפש.
מה נסגר עם האיש הזה? נכון, גם לו לא קל, באותו ערב צולם הסקנדל ששרה הרימה בטקס פתיחת המכביה, אבל לא זו הסיבה שנחפז להצביע בעד החוק ההוא. זה פשוט יותר: החרדים ציוו עליו לעשות את זה, והוא ציית. הוא בן הערובה שלהם. הוא חייב לשמור על הגוש, זה הרבה יותר חשוב מלשמור על צה"ל או על המדינה. ולכן הוא גם יעביר להם את חוק העריקים (שימנע מעצר עריקים חרדים) וגם את חוק הכשרות הרקוב, שכולו מיועד לג'ובים של דרעי ולהכבדת הנטל הכלכלי על בתי העסק והמסעדות.
הוא עושה את זה כי בצד השני הוא מקבל מהחרדים את ועדת החקירה הפוליטית, את חוק ריסוק היועמ"ש ואת חוק פירוק התקשורת. זה אחד הדילים המסריחים ביותר בתולדות הסירחון העולמי ואת כל זה עושה בנימין נתניהו, אדם שהמילה שרלטן קטנה עליו באלף מספרים, כשישראל מציינת אלף ימים לאסון הכבד ביותר שפקד אותה מעולם. אסון שהוא האחראי העליון, הישיר, הברור והמוחלט עליו. אסון שקרה במשמרת שלו.
האיש שתחתיו חמאס בנו את מכונת הרצח ששחטה את אזרחינו
יושב ראש הממשלה באולפן טלוויזיה משפחתי ואומר, בקולו, מול מצלמות, את הדבר הזה: "להיכנס פעמיים, באיראן, כדי להציל אותנו מהשמדה של פצצות אטום שכבר היו בידיהם ולך תדע מי היה כאן נמצא (מחווה בידיו לעבר הקהל)", ומוסיף מיד: "כל עוד אני ראש ממשלה לאיראן לא יהיה נשק גרעיני".
ההגדרה "אמירות מטורפות" קטנה על האמירות האלה בכמה וכמה מספרים. קשה לעכל שהוא אכן פלט מפיו את הדברים האלה, באותו בריטון שאמור להקנות להם אמינות.
"פצצות אטום שכבר היו בידיהם" - באמת, ביבי? היו לאיראנים פצצות אטום? אתה רציני עם זה? אתה יודע, אתה ראש הממשלה. כל אמירה, משפט או מילה שאתה מוציא, היא כותרת. כשאתה אומר דבר כזה, יש לזה השלכות. אתה מודע לזה? ובכן, צר לי לאכזב את גדי איזנקוט (שעל פי ברדוגו, "רוצה איראן גרעינית"), אבל לאיראן לא היו פצצות אטום. ממש לא. אפילו לא בצחוק. היה לה חומר מועשר ברמה כמעט צבאית והיא הייתה מסוגלת להכשיר אותו בתוך תקופה של שבועות עד חודשים ספורים לרמה צבאית, בכמות שיכולה להספיק להכנת 11 פצצות.
אלא שמכאן ועד להחזיק בפצצה, יש עוד כברת דרך. צריך לבצע את כל תהליך ה"הנשקה" (weaponizing) המכונה גם "קבוצת הנשק", שאורכו בין שנה לשנתיים. להפוך חומר מועשר לפצצה, מצריך ידע מיוחד שמאפשר לכנס את החומר למשהו בצורה של כדורסל, לייצר מנגנון ניפוץ, להרכיב את כל זה על ראש קרבי של טיל בליסטי, ועוד שורה של עניינים טכניים מורכבים. אז אפשר להגיד שאיראן הייתה במרחק נגיעה מגרעין, אבל אי אפשר להגיד שלאיראן היו פצצות אטום. כי זה לא נכון. כי זה לא קרה. כי זה בדיוני לגמרי.
כי זה לא ייאמן שראש ממשלה בישראל אומר דבר כזה, און רקורד, והמראיין לא מפציץ אותו בים של שאלות פולו-אפ כדי לברר איפה הפצצות האלה עכשיו - האם השמדנו אותן, האם השתלטנו עליהן, אולי הן הועברו ללשכת ראש הממשלה כמתנות אחרי "הניצחון המוחלט" ולכן לא נמצא אותן לעולם. לשאול. משהו. לנסות לברר את זה.
נאדה. מטרת ה"ריאיון" שנתניהו "העניק" לאותו אולפן משפחתי לא הייתה לענות על שאלות או לשרת את זכות הציבור לדעת. מטרתו הייתה לשרת את זכותו של נתניהו לענות לנאומו של גדי איזנקוט שנישא באותו ערב בכנס השקת הקמפיין של הרמטכ"ל לשעבר לראשות הממשלה. מטרת הריאיון הזה היא להמחיש ולהדגים לילידים, כלומר לנו, שאנחנו חבים את חיינו לו, כלומר לנתניהו. מזל שהגיע ברגע האחרון והציל אותנו. ממש כמו בסרטים.
רגע, מי היה האחראי עד אז? מי האיש שתחתיו האיראנים הגיע לאטום, חיזבאללה הפכו למפלצת וחמאס בנו את מכונת הרצח ששחטה את אזרחינו? עזבו, זה לא רלוונטי עכשיו.
הגיהינום תוצרת בלפור
"מה אתה השתנית מאז ה-7 באוקטובר?", הוא נשאל באותו ראיון על ידי בכיר עבדיו, וענה: "קודם כל, הורדתי במשקל". והקהל צחק. זה אכן מאוד מצחיק, בהנחה שאסון ה-7 באוקטובר קרה במקום רחוק ולא כאן אצלנו, ובמשמרת של מישהו אחר ולא במשמרת של נתניהו. כששומעים את זה, אחרי שמחזירים את הלסת השמוטה למקומה - קשה להבין את הלך הרוח של האיש.
מה עובר עליו? השאלה הזו זימנה לו הזדמנות להביע צער. אמפטיה. להגיד משהו שינחם את המשפחות השכולות. את הפצועים. את הפגועים. את משפחות החטופים שחזרו ("עד האחרון שבהם") חיים או מתים. שבורים או שלמים. להביע הזדהות עם מדינה שלמה ששרויה בטראומה. אפס. נאדה. "הורדתי במשקל". אני ואני. עוד רגע יאשים את הדיאטנית ב-7 באוקטובר.
פעם הוא ישב עם מפוני עמונה, אנשים שבתיהם נהרסו על ידי הממשלה והם נאלצו למצוא לעצמם בתים חדשים, ואמר להם "אני מבין מה זה לאבד בית. אחרי בחירות 99', בהתראה אפסית, פשוט סילקו אותי ואת משפחתי מהבית בבלפור. ככה, עם כל החפצים, פשוט נזרקנו לרחוב, נאלצנו ללכת לשרתון פלאזה, זו תחושה נוראית". אני חושב שהוא באמת הרגיש שותפות גורל עם המפונים. הם פונו מבתי "רגילים" בישוב נידח בשטח שאין עליו ריבונות. הוא, ורעייתו, פונה מווילה יוקרתית באזור הכי מבוקש בירושלים!
וזה לא נגמר כאן. באחד הסרטונים שהעלה במהלך המלחמה, בעוד חטופים לא מעטים נמקים בשבי חמאס - הוא סיפר" "אני ישן בלילה במצפון נקי". ברור. זה מצפון יד ראשונה, בניילונים. מעולם לא נעשה בו שימוש. ואילו בראיון השבוע הסביר למראיין מה זה גיהינום. "רוצה לדעת מה זה גיהינום?", שאל, "אני אספר לך מה זה גיהינום", ואז הפליג בתיאור רעייתו הקדושה המטפלת בילד שאיבד את אמו בבית חולים, אבל בחוץ, כמה נורא, מתקיימות הפגנות נגדנו "עם אמירות קשות כנגדה!".
אין מה להתקומם נגד האמירות האלה. זה האיש. כשנשאל פעם על ידי שרון גל מה היה הרגע האישי המרגש ביותר מבחינתו בשנתיים של מלחמה, האיש הרהר רגע, כחכח בבריטונו ואמר: "הרגע המרגש ביותר מבחינתי היה במהלך המלחמה שלא ראיתי את רעייתי ואת בני כמה ימים טובים, יצאתי אל פני השטח וראיתי אותם לכמה דקות, והייתה התרגשות גדולה מאוד".
האיש בעל שפע הכזבים - שהפיל ברשתו כ"כ אנשים
מה אומרים? שותקים. הלוואי שהייתה לי היכולת לחפור את דרכי למעמקי נפשו של האיש. לבדוק האם מתחת לשכבות האיפור הכבד, השקרים הבוטים, השיער המושאל, הדמות הפלקטית והנרקיסיסטית, יש סוג של נשמה. של משהו אנושי שלא מרוכז כל-כולו בקמפיין, בהימלטות מאחריות, בנרקיסיזם ממאיר, רעיל ודורסני.
האם יכול להיות שהאיש הזה לא התרגש או הזיל דמעה עם כולנו כשחטופים חזרו, כשגיבורים נקברו, כשמדינה שלמה עצרה את נשימתה - כשהתברר ששירי ביבס וילדיה אינם, כשהתברר שמשפחות שלמות נמחקו, כשחטופים סיפרו מה עבר עליהם בשבי, כשגילינו שלושה חטופים שהצליחו לשרוד ולברוח אבל נורו בשוגג על ידי חיילינו.
האם הוא באמת מאמין שהוא הקורבן הראשי, העיקרי, של כל מה שקרה כאן? האם הוא באמת מאמין שלו העירו אותו בלילה משהו היה משתנה? האם הוא שמע את עצמו מסביר שההחלטה להביא לסנוואר מאות מיליוני דולרים קטאריים, במזומן, היא החלטה של מנהיג שצריך לקבל עליה אחריות ולשאת בתוצאות. "אני יודע לשאת בתוצאות"? - האם האיש הזה אמיתי? האם יכול להיות שהוא הצליח להפיל ברשתו, בכזביו, בהזיותיו ונפלאותיו המופרעות, כל כך הרבה אחים ואחיות שלנו?
מדובר בטרגדיה. לא יוונית. ישראלית. כי באותה נשימה עם כל מה שתואר כאן, ברור וידוע שבנימין נתניהו הוא איש מחונן, המצויד ביכולות-על, בהשכלה רחבה, בהבנה גיאופוליטית, בכריזמה סוחפת, בכושר ביטוי, במה לא. במה לא? באנושיות. מעט אנושיות. במשהו שיגיד לו, או ילחש לו, ביבי, אתה האחראי על האסון הזה. לא ראוי לטנף את כל הקצינים וראשי הזרועות ולנסות להפוך אותם לדמונים שקשרו נגדך קשר.
הם יודעים את אחריותם. הם מכירים אותה. יש להם מצפון. הם התפטרו, קיבלו אחריות, הלכו הביתה ולעולם לא יישנו עוד לילה אחד רגיל, רגוע. להם, בניגוד לך, יש ייסורי מצפון. הרבה מאוד ייסורי מצפון. ולך, אין. אין כלום.
לאורך כל הקריירה שלו נעזר נתניהו בפרוקסיז. אנשים שנוצלו על ידו ונזנחו לצד הדרך. הרשימה ארוכה יותר מהמקום שיש באינטרנט. האחרון בסדרה האינסופית הזו הוא גנץ. בני גנץ. אני לא נמנה על שונאיו של האיש. להיפך. יחד עם ביקורת שמתחתי (בשלב מוקדם מאוד של הדרך) על כישוריו, חשבתי שהוא חף מאג'נדה אישית, נקי מאופורטוניזם - שישראל באמת "לפני הכל" מבחינתו.
כשהצטרף לממשלת החילופים המפורסמת (והאסונית) של נתניהו, התגברתי על הבחילה ותמכתי. הייתה קורונה, אתם יודעים. להציל את המדינה. התברר שהוא הציל בעיקר את נתניהו. כשעשה מעשה דומה אחרי ה-7 באוקטובר, הלכתי להקיא בשקט בפינה (הבחילה גברה עלי) ותמכתי. מלחמת קיום, תוכנית השמדה, אתם יודעים. אני לא בטוח שהוא הציל את המדינה ב-11 באוקטובר. המדינה, להערכתי, הייתה שורדת. אני כן בטוח שהוא הציל את נתניהו.
מצופה ממנו להסיק מסקנות. והוא אכן הסיק. מסקנות הפוכות. הוא בא להציל עכשיו את נתניהו פעם שלישית. מישהו צריך להציל את גנץ מעצמו. מישהו צריך להגיד לו בני, די. אתה מגחיך את עצמך ואתה תצרוב במצחך אות קלון שלא יימחה לעולם. זה לא יהיה הפיך, האירוע הזה. כי גנץ מקבל קולות ממחנה השינוי. גם מקבל יחידות מימון רבות ממחנה השינוי. הוא אמור לייצג את המחנה הליברלי, הוא נבחר בקולותיו, הוא ממומן בכספיו.
אבל הוא חבר לדדי שמחי, שניהל ומנהל מגעים על שריון בליכוד. גנץ יודע שלמחרת הבחירות, אם יקרה האסון והם יעברו את אחוז החסימה, שמחי והוא יתפצלו ונתניהו יקבל גלגל הצלה נוסף. באדיבותו. אחרי האסון, אחרי השסע, אחרי הפירוק שפירק את המדינה.
אין לי טענות לשמחי. הוא אב שכול, שילם את המחיר, זכותו לחשוב, למרות כל מה שעבר עליו כנציב הכבאות (נאלץ להילחם בריקבון הליכודי לאורך זמן כדי לשרוד בתפקיד), למרות כל מה שאמר בעבר. הטענות שלי הן לגנץ. רבים אומרים שהוא מונע מנקמה. איזנקוט עזב אותו, הח"כים נטשו אותו, הבוחרים הפנו לו עורף, הוא יראה להם מה זה. השאלה היא אם הוא באמת רוצה להיות גדעון סער כשיהיה גדול.
ומה עבר לו בראש כשהסתפח לשמחי, מי שהצהיר אין ספור פעמים שכל מי שהיה בתפקיד ב-7 באוקטובר, כולל 120 הח"כים, צריך ללכת הביתה, אבל עכשיו מנוהל על ידי אלדד יניב, יקיר הפטריוטים והעריק הבוטה והמדהד ביותר ממחנה השינוי הליברלי לטובת הביביזם.
את המפלגה של שמחי רשם עו"ד גיא בוסי. עוד ביביסט. הכתובת הזו מרוחה על הקיר מול גנץ באותיות של קידוש לבנה והוא מתעקש ללחוץ על הגז עוד יותר כדי שרגע ההתרסקות על הקיר יהיה מרהיב יותר. הקמפיין שלו ינוהל על ידי אלדד יניב, כן? נדמה לי שזה מספיק.
המעשה של גנץ הוא תקיעת סכין בגב בוחריו. נכון, המחנה הליברלי הפכפך. הוא לא דבק במנהיג. להיפך, הוא מרבה להתהפך, להחליף מנהיגים, להפנות להם עורף במהירות הקול, או האור, או מה שמגיע קודם.
אז מה? זה אומר שצריך לנקום בהם? הנקמה שלך, בני, לא תהיה בגדי איזנקוט או אורית פרקש-הכהן או חילי טרופר או איתן גינצבורג. הנקמה שלך תהיה במדינה. בישראל. זו שאמורה להיות "מעל הכל". כי אתה מכיר את נזקיו של נתניהו. אתה מכיר את פגעיו. אתה יודע שהשארתו ליד ההגה היא סכנה קיומית ואתה עושה הכל כדי שיישאר. בפעם השלישית, לא יסלחו לך.
מכונת הרעל של נתניהו מצאה קורבן חדש
מכונת הרעל של נתניהו "התלבשה" לאחרונה על איזנקוט. דף מסרים מפורט שקשה למצוא בו מילה אחת של אמת, או סיפור אחד שלא הוצא מהקשרו ועוות. אין טעם להתייחס לזה כי לאיזנקוט יש, נכון לעכשיו, תכונה מוזרה: זה לא נדבק עליו. הטינופים, היריקות, ההכפשות, העלילות, מחליקות עליו ומתנדפות - כשהן מותירות צחנה קלה שדבקה דווקא בצד ששיגר אותן.
איזנקוט היה ראשון הדוברים ותמך באופציה השלישית. "איך שהם יסיימו לשגר, כל חיל האוויר צריך לטוס לשם", אמר. מה נתניהו החליט? על האופציה הראשונה. טיל אחד.
נעבור לבנט: כשנכנס לתפקיד ראש הממשלה אחרי נתניהו, נדהם לגלות את ההזנחה של האופציה הצבאית באיראן. "הרמנו מכסה מנוע, לא היה מנוע", אמר אז. הרמטכ"ל אביב כוכבי, בראיון לכאן 11, אישר את זה לאחרונה: אצל בנט, הוא נשאל, מצאת אוזן קשובה יותר לצרכי הכנת המערכה באיראן? "בנט קבע שצה"ל צריך להחזיק תוכניות מבצעיות כנגד איראן, זו הייתה תאימות גבוהה מאוד ביני לבינו", ענה.
מה שנתניהו הקצה היה מספק?, נשאל, וענה: "בשלב הזה בוודאי שלא. בוודאי שלא. בוודאי שלא... כשהגיעה ממשלת השינוי הייתה הבנה גדולה מאוד של התקציבים שאנחנו צריכים לקבל, ואכן קיבלנו אותם".
זה היה שונה מתקופת נתניהו?, נשאל. "כן, התקציבים היו גדולים יותר".
זו אינה רק עדות בדיעבד. הדברים פורסמו בזמן אמת, עוד לפני שידענו שתפרוץ מלחמה. בנט שינה את המדיניות לפיה ישראל לא תוקפת באיראן אלא מסתפקת בפעולות חשאיות נגד הגרעין, והביא את אסטרטגיית "זרועות התמנון" או "כפות החתול".
אחר כך, הוא הגה תוכנית מפורטת מאוד להחלשת איראן. את התרשים הציג בנט השבוע בכנס (אם כי כמעט כולו היה מושחר, מסיבות מובנות). בנט אמר אז, הכל כתוב בפרוטוקולים, שאת איראן צריך להרוג באמצעות "אלף חתכים". צריך להקיז את דמה בשיטתיות, עד שהגוף יקרוס. התוכנית שהכין הגיעה לשלב ביצועי, טרם נפילת ממשלתו.
יאיר לפיד, שהחליף אותו אחרי שהתפטר, המשיך באותו קצב ובאותו תקצוב. כשהגיעה ממשלת נתניהו, הנושא נזנח לטובת תוכנית חשובה בהרבה: פירוק הדמוקרטיה הישראלית והליכה להפיכה משטרית דורסנית.
לגבי אביגדור ליברמן, זה הרבה יותר פשוט: גם בתחילת העשור הקודם, כשנתניהו הקים את פורום "השביעיה" שגדל אחר כך לשמינייה, וניהל אינספור דיונים ארוכים אל תוך הלילה בנושא איראן - ליברמן היה ברור ובוטה: הוא היה הקול הכי יציב ורציני בתמיכה בתקיפה באיראן אבל מחוץ לחדר אמר למי שאמר בזמן אמת: "הכל כלאם פאדי. ביבי לא יתקוף, ביבי לא רוצה לתקוף, הוא עושה את עצמו אבל הוא מפחד, ברק לקח אותו לסיבוב, זה לא יקרה, חבל על הזמן".
מהיכרותי עם ליברמן אני מעריך שאם היה צורך אמיתי לתקוף, הוא היה תוקף. אני לא בטוח שבתחילת העשור שעבר זה נדרש. יכול להיות שאם זה היה קורה, איראן הייתה כבר מדינה גרעינית ותיקה.
מחוזות הביביזם צהלו השבוע כשהרכב השופטים במשפט נתניהו חזר על הצעתו לתביעה לסגת בה מאישום השוחד. זהו, הוכח שמדובר בקדוש מעונה, שהתיקים תפורים, שזו עלילת דם שרקמו האדונים מנדלבליט ואלשיך (ימנים דתיים שמונו על ידי נתניהו) כדי לסכל ראש ממשלה מכהן וכן הלאה.
כמובן שמדובר בהזיות. אם ההיגיון אומר שנתניהו יזוכה בוודאות מאישום השוחד, הרי באותו הגיון אפשר להסיק שהוא יורשע בוודאות בסעיפי המרמה והפרת האמונים, לא? כזכור, אהוד אולמרט הלך לכלא על מרמה והפרת אמונים. בשלושת תיקי נתניהו, אם אכן יורשע "רק" במרמה והפרת אמונים, רוב הסיכויים שזה יהיה ברף העליון. כלומר עונש מאסר.
ועוד משהו: אם זה אכן המצב והתיקים קרסו ולא רק השוחד, גם כל שאר העלילות התפוגגו ונמסו מול עיני השופטים, למה נתניהו מתנגד להאצת המשפט? למה טרח להופיע בדיון בו פרקליטיו התנגדו בתקיפות להאצת המשפט? הרי אם הכל קרס, האינטרס של נתניהו זה להאיץ את מתן פסק הדין, לא?
אני, במקום התביעה, הייתי מבקש להפריד את התיקים. 1000 לחוד, בו יתבקש פסק דין עכשיו. האירוע הסתיים, העדים נשמעו, יקבל עמית חדד חודש או חודשיים לעדי הגנה וזהו. פסק דין. אחר כך אפשר ללכת לסיים את 2000 ואחריו את 4000. הגיוני, נכון? אז זהו, שזה לא קורה.
עכשיו לעצם אמירתם של השופטים: בניגוד לביביסטים, כל פסק דין שייתן בית המשפט צריך להתקבל בהרכנת ראש. זיכוי בשוחד צריך להתקבל בערעור לבית המשפט העליון ועד אז, הרכנת ראש. עכשיו לעמדתי האישית: כל מי שמכיר את משפחת נתניהו, כל מי שסיקר אותה, כל מי שהיה שם וחווה את הטראומה, מדובר במאות, אם לא אלפי אנשים, יודע שאין להם שום דבר חשוב יותר מהתקשורת והשליטה בה.
הם משקיעים אינספור שעות ואנרגיה כדי להכניס או להוריד תמונה מאתר כלשהו, כדי לבחור תמונות, כדי לשנות שורה או כותרת. הצווחות שלה על שעיה סגל ז"ל, האומלל שלא הצליח להכניס לאייטם רכילות זניח מספיק שבחים להיותה "פסיכולוגית בשירות הציבורי", לא יימחו בקלות מזיכרוננו.
כל אחד מאלה, כולל כמה שופרות, ינון מגל בתוכם, יודע בתוככי לבו (ומדחיק) שהיחסים בין אלוביץ' לנתניהו היו, לכאורה, יחסי קח ותן. מה שנדרש לעבירת השוחד. הנחליאלי הראשון שבישר את בואו לעולם של תיק 4000 הרבה לפני שבא לעולם היה החבר הכי טוב של מגל, שמעון ריקלין, זמן קצר לאחר שמגל התפטר בטריקת דלת מ"וואלה", עקב הלחץ הכבד שהופעל עליו לטובת משפחת נתניהו.
ריקלין היה זה שהצביע, בציוצים בטוויטר (שמחק בינתיים, אבל שמורים היטב אצלי ואצל אחרים), ש"וואלה" הולך להפוך ל"ישראל היום" ולהיות אתר משפחתי של נתניהו (בניסוח שונה, אלה המילים שלי). כשהיקשו עליו, שהרי אין דימיון בין עיתון פרינט חינמי לבין אתר אינטרנט, ריקלין היה זה שהפנה את תשומת לב הצייצנית ל"בזק", המחזיקה בוואלה. כל זה, הרבה לפני התחקיר של גידי וייץ. ריקלין לא יכול היה לדעת את הדברים מהזיותיו שלו. אני מרשה לעצמי להעריך שהוא ידע אותם מחברו הטוב, מגל.
זאת, ועוד: התביעה הציגה בבית המשפט אין ספור התבטאויות (בכתב או בעל פה) של שאול אלוביץ', הכורכות אותו לתוך יחסי התן-קח עם נתניהו. הנה כמה דוגמאות.
כל אחת מהן מתייחסת לאירוע שונה בתוך "וואלה", בה נדרשה התערבות הבעלים או שליחיו להורדת אייטמים או שיפור אייטמים לטובת משפחת נתניהו: "אלה הפציינטים. חשוב מאוד שיזדקקו לנו", אומר אלוביץ'; או: "מספיק עם הרצוג, כל היום יש לי קשיים עם הגדול בעניין שלי"; או "מה שמרגיז הוא שהגדול יוצא מעורו כדי לעזור ואנחנו לא יכולים לגמול לו בגלל חבורת אפסים" (הוא מתכוון למערכת העתונאית של וואלה); או "הגדול מפתיע אותי כל יום בדברים הכי חשובים. חייבים למצוא דרך כדי לגמול לו".
זה לא נגמר: "מגיע לו, ואפשר הרבה יותר. אני לא אוהב להיות חייב. הוא באמת בסדר ומשנה את כל המורשת הישנה", הוא אומר על הגדול, כלומר נתניהו. המורשת הישנה: מה שגלעד ארדן ומנכ"לו אבי ברגר עשו במשרד התקשורת לפני בחירות 2015; וגם: "תן לגברת כל מה שניתן, הוא מתאבד בשבילי" (התכתבות עם אילן ישועה על בקשה חריגה להעלות אייטם מפרגן על "הגברת".
ועוד: "אילן, תמנע זאת בכל מחיר. זה תפס כיוונים הזויים. מחר הוא אמור לחתום על האישור להנפקה"; וגם: "תוריד מיד, זה ימנע את אישור יס, אני הורג אותך". אישור יס הוא, כמובן, האישור המיוחל שהיה שווה לאלוביץ' מאות מיליונים.
אישור שנתניהו צריך לחתום עליו; דוגמה נוספת, אחרונה, מתוך שלל גדול: ב-31 בינואר 2015, ערב הבחירות מול יצחק הרצוג וציפי ליבני, אלוביץ' כותב בעניין ציטוט של ליבני בוואלה: "אתה לא חושב שהגזמנו עם ציפי... אני לא צריך חתימה של ציפי השבוע... לא ביקשתי ממך להוריד ביקשתי מתינות והבלטה קטנה יותר. הוא צריך לחתום השבוע... לכתבים הצדקנים לא ייגרם כל נזק ואילו לי ייגרם נזק אדיר. אם הוא לא חותם אין עסקה... מקווה שיחתום מחר. הוא חייב. נגמר לנו הזמן של הממונה".
יכול להיות שהשופטים לא מבינים את זה? כן. הם לא עיתונאים, הם לא חוו כמו כולנו את האירוע הזה, את ההשתלטות הכוחנית על וואלה, את האג'נדה המופרעת נגד התקשורת (שנמשכת גם היום עם החוק של קרעי בתיק 5000). הם לא מבינים את העוצמה שייחס נתניהו לתקשורת. הם אמורים להבין את זה, דרך תיק 2000. אבל אין שום ערובה שהם יחשבו כמוני. מה שהם יחליטו, יהיה פסק הדין. אפשר לערער, צריך להרכין ראש.
צריך לזכור שעבירת השוחד, מבחינת המקבל, היא בהגדרתה לפי החוק עבירה שבה המקבל מודע לכך שמה שניתן לו נעשה בעד פעולה הקשורה בתפקידו כנבחר ציבור (כלומר לכאורה אפילו לא צריך תמורה, שאצלנו זה הרגולציה. ויש ב-4000 תמורה). כך או אחרת, בניגוד למה שצווחים השופרות, בהערת השופטים אין שום רמיזה שכתב האישום לקוי, שהיה כאן זדון, שמשהו נעשה כאן שלא כדין.
אולמרט, כזכור, זוכה בסיבוב הראשון כמעט מכל האישומים. התביעה לא אמרה נואש והצליחה לשבור את שולה זקן. כל השאר היסטוריה. במקרה שלנו, הנאשם לא רק נמלט מאימת הדין בכל מחיר ודרך, הוא גם מנסה לבטל את משפטו ולרסק את המערכת כולה על מזבח אישי. אין לנו מערכת אחרת, אין תביעה אחרת, אין פרקליטות אחרת ואין מערכת משפט אחרת. כן, הוא מקריב את המדינה למען עצמו.