שרת החינוך לשעבר ונשיאת המכללה האקדמית בית ברל, פרופ' יולי תמיר, מזהירה כי מערכת החינוך בישראל נכנסת לשנת הלימודים הבאה כשהיא במצב של חוסר יציבות עמוק: מחסור במורים, כיתות לא מוכנות, פערים מתרחבים בין רשויות חזקות לחלשות, והיעדר תכנון ממשלתי ארוך טווח.
בריאיון לוואלה היא מתארת מערכת ש"יצאה משגרה" כבר לפני שנה או שנתיים, עוד לפני שהשפעות המלחמה החריפו את המצב. לדבריה, "אפשר להגיד מלחמות ובעיות קשות, אבל צריך להגיד שהמערכת, גם היסודית וגם העל-יסודית כבר לפני שנה-שנתיים יצאה משגרה, ובהיעדר הכוונה ובהיעדר מורים היא הולכת ומידרדרת".
"המורים לא מוכנים לשנה הבאה, כיתות לא מוכנות לשנה הבאה, חסרים אנשי צוות, חסרים תקציבים, ובעיקר חסרה הכוונה ממשרד החינוך מה צריך לעשות בתנאים הנוכחיים", אמרה. "אני שומעת הרבה מאוד ממורים וממנהלים שבעצם השאירו אותם לפתור את הבעיות בעצמם. אומרים להם: 'אין לכם מורים? תשיגו מורים'. זה דבר שלא היה אף פעם. מורים ומנהלים מתקשרים לבד למכללות ושואלים אם אפשר למסור להם מורים. כל בית ספר, כל יחידת חינוך, דואגת לעצמה, כאילו אין מדינה, כאילו אין גורם מתכנן. כל אחד לנפשו".
"החזקים יסתדרו, אבל על חשבון החלשים"
אחת מהסכנות המרכזיות שפרופ' תמיר מצביעה עליהן היא העמקת אי-השוויון בין רשויות. לדבריה, ברגע שהמדינה אינה מנהלת את המחסור במורים ברמה ארצית, הרשויות החזקות נכנסות לתחרות מול הרשויות החלשות והתוצאה צפויה להיות ברורה. "עיריית תל אביב היא עירייה חזקה, מתוכננת, עם משאבים ועם ראש עיר טוב. אם היא מחליטה לקחת את זה על עצמה, היא יכולה לעשות דברים שרוב הרשויות בישראל פשוט לא יכולות", אמרה. "אבל השאלה היא מה יקרה בערים שאין להן את המשאבים האלה".
לדבריה, המחסור אינו מוגבל לאזור המרכז בלבד. "במגזר הערבי היסטורית יש עודף מורים, זה נכון, אבל בפריפריה, ברוב המקצועות החשובים - אנגלית, מתמטיקה, מדעים, חסרים מורים. אולי יש יותר מורים במקצועות מסוימים במדעי הרוח והחברה, אבל במקצועות הנדרשים באמת חסרים מורים. החזקים בסוף יסתדרו. הם יביאו מורים, הם יצמחו בעצמם, הם ימצאו את הדרך לפתור את הבעיה. אבל הם יעשו את זה על חשבון אחרים. מאין יגיעו המורים לתל אביב? הם יגיעו מהסביבה. מורה שהיה יכול ללמד בראשון לציון או ביישוב אחר ייסע עוד קצת ויעבור לתל אביב. ואז ככל שמתרחקים לפריפריה, היא מתרוקנת ממורים איכותיים. כשיש משאב כל כך חסר כמו מורים איכותיים, תהליך המשיכה של הרשויות החזקות הוא מאוד משמעותי. למדינה יש אינטרס שמורים טובים ילכו דווקא לאזורים החלשים כדי לחזק שם את החינוך, אבל בינתיים הפערים רק גדלים".
"המנגנון שבו המדינה משאירה לרשויות לפתור את הבעיות אומר דבר מאוד ברור - הרשויות החלשות אין להן כלים, והרשויות החזקות מוצאות את עצמן נאבקות על מה שהן צריכות. התוצאה היא לא רק שהן מצליחות אולי להביא מספר קטן של מורים, אלא שהן שואבות את המשאבים משאר המדינה. וזה דבר מסוכן. ככל שהבעיה גדולה יותר, שום רשות מקומית לא תפתור בעיות כמו מחסור במורים או חוסר יכולת לתכנן הכשרות מקצועיות. את הדברים האלה רק המדינה יכולה לעשות. המדינה הישראלית, לצערי, שמחה להיפטר מזה ולהגיד: בואו נעביר את זה למישהו אחר".
"אני קוראת לזה לא אוטונומיה, אלא הפרטת האחריות על החינוך. בסוף יש מעט מאוד דברים שהמדינה המודרנית לוקחת עליהם אחריות, ואחד מהם הוא חינוך".
על רקע הקריאות הגוברות מצד פוליטיקאים, גורמים פוליטיים וראשי רשויות להעביר סמכויות ממשרד החינוך לשלטון המקומי ולהעניק אוטונומיה רחבה יותר לרשויות, מזהירה גם פרופ' איריס בן-דוד הדר מאוניברסיטת בר אילן כי מדובר במהלך שעלול דווקא להחריף את אי־השוויון במערכת החינוך בישראל.
פרופ' בן דוד הדר, שחוקרת את הקשר בין הקצאת משאבים בחינוך לבין קידום שוויון הזדמנויות, אומרת כי המחקרים שערכה בישראל אינם תומכים בטענה שביזור הוא "תרופת קסם" לבעיות מערכת החינוך.
"יש קסם גדול במילה 'ביזור'. יש תחושה שאם רק נעביר את הסמכויות לרשויות המקומיות הכול יעבוד טוב יותר. אבל המחקר שלנו מראה שזה פשוט לא נכון". לדבריה, המחקר בחן את הביזור הפיסקלי בישראל, כלומר את האפשרות של רשויות מקומיות להוסיף תקציבים משלהן למערכת החינוך. התוצאה, לדבריה, הייתה ברורה: רשויות חזקות השקיעו הרבה יותר, בעוד רשויות חלשות לא יכלו להוסיף כמעט דבר. "המסקנה הייתה שביזור מרחיב פערים. במדינה שגם כך נמצאת בין המדינות בעלות אי־השוויון הגבוה ביותר ב-OECD, צריך לשאול אם אנחנו באמת יכולים להרשות לעצמנו להגדיל את הפערים עוד יותר".
בישראל הפערים בהישגי התלמידים גדולים משמעותית מהממוצע במדינות ה-OECD. "במבחני פיזה הפער בין התלמידים החזקים לחלשים גבוה בהרבה מהממוצע במדינות המפותחות. במקום לצמצם אותו, ביזור רק יגדיל אותו". בן־דוד הדר מזכירה כי גם ה-OECD התריע בעבר בפני ישראל וצ'ילה מפני הרחבת הביזור בחינוך. "צ'ילה בחרה לסגת מהמודל ולהחזיר סמכויות למדינה. בישראל, לעומת זאת, ממשיכים לקדם את רעיון הביזור כאילו מדובר בפתרון לכל הבעיות".
עם זאת, היא מדגישה כי אין בכך כדי לפטור את משרד החינוך מביקורת. "למשרד יש כשלים משמעותיים, אבל המסקנה איננה שצריך לפרק את האחריות הממלכתית. צריך לחזק את החינוך הציבורי, לייעל את עבודת המטה של המשרד ולהפוך אותו לרזה יותר, לא להעביר את האחריות לרשויות המקומיות".
בן דוד מתייחסת לטענה שהיא שומעת השכם וערב, לפיה תקציב החינוך בישראל הוא מהגבוהים במדינה. "אי אפשר להסתכל רק על גודל התקציב. בישראל כמעט 29% מהאוכלוסייה הם ילדים בגיל חינוך חובה - שיעור חריג ביחס למדינות המפותחות. כשמחשבים את ההוצאה לכל תלמיד ביחס לתוצר לנפש, ישראל כלל אינה נמצאת בצמרת. המדינה צריכה להיות המבוגר האחראי. אם רוצים לצמצם פערים, צריך להשקיע יותר במי שמתחיל מנקודת פתיחה נמוכה, ולא ליצור מערכת שבה איכות החינוך תלויה בעושרה של הרשות המקומית. חינוך ציבורי איכותי הוא מנוע הצמיחה החשוב ביותר של ישראל. במקום לפרק אותו בשם סיסמאות, צריך לחזק אותו ולתת לכל ילד, בכל מקום בארץ, הזדמנות אמיתית להצליח".
"מדינת ישראל יצאה בקול תרועה רמה בפרויקט של ישראל ריאלית והסבירה שצריך להחזיר את הלימודים הריאליים, זה מבורך, אבל אין לה מורים לכל הפרויקטים האלה", סיפרה פרופ' תמיר. "כל המעשים האלה נעשים כהכרזות, לא כתכנון מערכתי של מה צריך לעשות. היא לא תומכת מספיק בהכשרת מורים, לא תומכת בהבאת מורים, ולא בונה מערך שיפתור את החוסר. המערכת לא מתכננת ופועלת, היא מגיבה. היא מגיבה לטווח קצר מאוד ולא מסוגלת להכין תוכניות לטווח ארוך. בזמן משבר הדבר הכי חשוב הוא לחשוב קצת יותר רחוק, כי אתה לא פותר רק את החסר של השנה, אלא את החסר שהולך ומצטבר לנגד עיניך".
אחד הביטויים המדאיגים ביותר של המשבר, לדברי תמיר, הוא קיצור מסלולי ההכשרה למורים. לטענתה, במקום להשקיע בהכשרה עמוקה ומקצועית, המדינה מנסה לסגור חורים במהירות. "בגלל שחסרים מורים יש תהליך מאוד דרמטי של קיצור ההכשרה. במקום לתמוך בצורה מסודרת בהכשרת מורים ולדעת מה בדיוק אנחנו מבקשים כדי לקבל את המורים הטובים ביותר, מדינת ישראל מגיעה לרגע האחרון בלי פתרונות ומתחילה לחפף. מקצרים תוכניות הכשרה, מכשירים בלי מספיק זמן התנסות ובלי מספיק זמן למידה. אנחנו לא עובדים נכון וזה אחד הדברים שמסכנים את היכולת שלנו להשתפר".
תמיר מתייחסת גם לירידה ביכולות הלמידה של תלמידים, במיוחד באוריינות קריאה, כתיבה והבנת הנקרא. לדבריה, מדובר בתופעה רחבה, אך בישראל היא מקבלת עוצמה מיוחדת בגלל חוסר היציבות. "יש ירידה מאוד משמעותית, ממש ספירלה יורדת של יכולות, שהולכת ומתכנסת למצבים מסוכנים של אוריינות מינימלית. צריך להגיד בכנות שזו תופעה עולמית. בכל העולם יש ירידה באוריינות. עד לפני כמה שנים היו אומרים שהאוריינות בעולם הולכת וגוברת, אבל היום היא בנסיגה. אנחנו בתוך תהליך גרוע שהוא לא רק שלנו, אבל הוא חריף יותר בישראל כי יש יותר הפרעות, מלחמות ומתחים, וגם כי אין תכנון. הבעיות הגלובליות קיימות גם אצלנו, אבל הן מהדהדות בעוצמה רבה יותר".
הבינה המלאכותית כקסם?
פרופ' תמיר אינה מתנגדת לשימוש בכלים טכנולוגיים, אך מזהירה. "כלי AI יכולים לשפר, לסייע ולהעלות את איכות ההוראה של מורים קיימים. אבל אין דבר כזה שילד נכנס לכיתה שאין בה אף אחד, אומרים לו ללחוץ על מחשב, לשים את התיק וללכת בסוף היום. זה לא עובד. מורים טובים יכולים להיעזר ב-AI, ואני בוודאי מברכת על זה. אבל הם צריכים להיות בני אדם שיושבים עם התלמידים, מתווכים את הלמידה, מפקחים עליה, נותנים תמיכה ומבינים שלא כל הילדים יכולים ללמוד באותה מידה".
תמיר מזהירה כי שימוש לא נכון בטכנולוגיה עלול אף לפגוע בתלמידים. "ילדים הם לא מכונה. זה שאתה שם להם AI ואומר להם ללחוץ על כפתור, לא אומר שבסוף השנה תראה מי למד ומי לא. בכל העולם יש הבנה שהתיווך של AI הוא גם איכותי, אבל גם בעייתי. הוא יכול להקטין מיומנויות של קשב וליצור קשיים. מורה טוב יודע לנהל את המרחב הזה בצורה אפקטיבית. ברוב העולם מבינים שהשילוב של AI דווקא מחייב יותר מורים, מורים שיודעים לעבוד עם הטכנולוגיה, לתמוך בילדים וללוות אותם. לא מערכת שבה בגלל שאין מורים משאירים את הילדים עם AI ואומרים להם להסתדר לבד".
לדבריה, המשבר מורכב עוד יותר בשל העלייה בצרכים בכיתות - שילוב תלמידים עם צרכים מיוחדים, בעיות קשב, מצוקות רגשיות ופערים לימודיים. "עולם החינוך נעשה מורכב יותר ופחות קל לתפעול. יש מדינות שלוקחות על עצמן לתכלל את הקשיים ולבנות מערכי תמיכה, ויש מדינות כמו ישראל שחיות לצד האירוע. "כל אחד לוקח כמיטב יכולתו. החזקים לוקחים יותר, החלשים לוקחים פחות, והמאוד חלשים נשארים בלי כלום. זה נוגע למורים, לאיכות ההכנה לשנה הבאה ולתשתיות בית ספריות. הפכנו את זה לבעיה של כל הורה, כל מנהל או כל ראש עיר: תפתור לבד".
"בכל העולם יש ירידה דרמטית בפונים להשכלה גבוהה, וגם בפונים לחינוך. אנשים פחות רוצים ללמוד הוראה. גם באוניברסיטאות יש ירידה בפנייה ללמוד. וכשיש ירידה בפונים, מגייסים תלמידים פחות חזקים, וזה משפיע על הרמה", הדגישה פרופ' תמיר. "אנחנו בסחרור גדול. במצבים כאלה מישהו צריך לעשות סדרי עדיפויות, כי לא נפתור את כל הבעיות בשנה הבאה. בעיניי סדרי העדיפויות החיוניים למדינת ישראל הם מורים, הכשרה וחלוקה נכונה של כוח האדם בחינוך, באופן שייתן דווקא לחלשים הזדמנות להצליח".
"אחד המאמצים הגדולים שאנחנו עושים בבית ברל הוא להכשיר אנשים שילמדו בפריפריה ויתחייבו ללמד בפריפריה. אנחנו לא רוצים להכשיר אנשים שיהיו עסוקים רק במקום הפריבילגי שלהם, אלא אנשים שילכו ללמד בפריפריה הביטחונית והחברתית", הסבירה. "אנחנו חושבים איך להביא מורים שלנו לקריית שמונה, איך להביא מורים לפריפריה. בית ברל רואה את עצמו חלק מהמשימה הזאת, חלוץ בנושא הזה, ומנסה להוביל אותה. הקיבוץ האקדמי הוא הדוגמא הכי טובה לזה - בשנה הראשונה הם חיים ולומדים יחד בקמפוס, ובשנה השנייה הם עוברים לגור בצפון ובעוטף עזה, בתפקידי חינוך והובלה וממשיכים את הלימודים האקדמאיים לצד עשייה יומיומית בקהילות שנפגעו במלחמה".
תמיר מסכמת באזהרה חריפה: "אם המדינה תמשיך להשתחרר מהמחויבות שלה לחינוך, הפערים רק יגדלו. אחריות על החינוך היא האחריות הבסיסית ביותר של מדינה. אם אתה לא אחראי לחינוך של הילדים שלך, מה אתה עושה כאן בכלל?".