בשעה שהעולם עוקב אחר מניין ההרוגים והחילוצים מההריסות בוונצואלה, אודי כהן, ראש המשלחת של ארגון "נתן- סיוע חובק עולם", מסתובב בין האוהלים והרחובות ההרוסים ופוגש את מי שנשארו בחיים.
בריאיון בלעדי לוואלה הוא מתאר מציאות של מחסור בתרופות, תנאי תברואה קשים, חשש מהתפרצות מחלות וסיפורים אנושיים שקשה להישאר אדישים אליהם. "אנחנו לא באים להציל את העולם", הוא אומר, "אלא לעזור לאנשים לקום מחדש".
בעוד צוותי החילוץ ממשיכים לחפש ניצולים בין ההריסות ולהתפלל לניסים ככל שהשעות והימים חולפים, בזירת האסון מתחיל שלב אחר, ארוך ומורכב הרבה יותר. אלפי בני אדם איבדו את בתיהם, משפחות שלמות נותרו ללא קורת גג, רבים חיים באוהלים מאולתרים או ברחובות, והאתגר המרכזי כבר אינו רק חילוץ, אלא מניעת משבר הומניטרי ובריאותי.
"מה שרואים בטלוויזיה הוא רק חלק קטן מהמציאות", מספר כהן לוואלה מתוך הרחובות שנפגעו. "יש כאן שכונות שלמות שבהן אנשים פשוט חיים בחוץ. אין שירותים, אין תנאים סניטריים בסיסיים, ובמקומות מסוימים עדיין יש גופות מתחת להריסות. אלה תנאים שעלולים להביא במהירות להתפרצות של מחלות וזיהומים".
"כל אדם שאתה פוגש נושא טרגדיה"
לדבריו, אחת הבעיות הדחופות ביותר היא דווקא המחסור בטיפול הרפואי השוטף. "אנשים איבדו הכול. התרופות שלהם נשארו בבתים שנהרסו, המסמכים נעלמו, ואין להם דרך להשיג טיפול. אנחנו פוגשים חולים כרוניים שנשארו בלי התרופות שהם חייבים לקחת מדי יום".
"בימים הראשונים שלאחר האסון שורר כאן כאוס מוחלט", פירט. "רבים חוששים להתפנות למחנות הזמניים בשל הצפיפות ותנאי המחיה הקשים, ואחרים נשארים סמוך לבתיהם ההרוסים בתקווה שיוכלו לשוב אליהם. יש בתים שעדיין עומדים, אבל אסור להיכנס אליהם עד שמהנדסים יבדקו אותם או עד שיפנו את ההריסות מסביב. אנשים פשוט יושבים ליד הבית ומחכים, בלי לדעת מתי ואם יוכלו לחזור".
כהן מספר כי הקושי הגדול ביותר אינו דווקא ההרס הפיזי, אלא המפגש היומיומי עם הניצולים. "כל סיפור כאן הוא עולם ומלואו. דיברנו עם אנשים שאיבדו את כל המשפחה. אחרים איבדו את הבית ואת כל הרכוש שלהם. אתה עובר מאוהל לאוהל וכל אדם נושא איתו טרגדיה אחרת".
"לא רק רפואה - גם שיקום קהילתי"
אחת התמונות שלא יוצאות לו מהראש היא של זוג מבוגר שפגש באחד ממחנות האוהלים. "הגענו למבוגר נכה ששכב בתוך אוהל בחום הכבד, עם חיתול, ואשתו שיושבת בעצמה על כיסא גלגלים ניסתה לעשות לו רוח. אלה רגעים שקשה להכיל".
"אתה רואה ילדים שאיבדו הכול, מסתובבים ברחובות כל היום כי אין להם מסגרת", סיפר בכאב לב. "אנחנו מנסים יחד עם ארגונים מקומיים להקים עבורם פעילויות ומקומות בטוחים, כי מעבר לצרכים הפיזיים יש כאן גם טראומה אדירה".
בארגון נתן מדגישים כי הסיוע אינו מסתכם בטיפול רפואי - אלא נותן את המעבר: "אנחנו מגיעים עם רופא, עם עובדת סוציאלית ועם ציוד רפואי, אבל העבודה היא הרבה מעבר לזה. אנחנו עובדים עם מנהיגים מקומיים, עם ארגוני סיוע ועם הקהילה עצמה. המטרה היא לעזור להם להתארגן מחדש, לבנות מסגרות לילדים, לאתר אוכלוסיות פגיעות ולחזק את החוסן של הקהילה".
לדבריו, דווקא בימים הראשונים לאחר אסון גדל הסיכון לפגיעה באוכלוסיות החלשות ביותר. "נשים, ילדים, קשישים ואנשים עם מוגבלויות הופכים לפגיעים במיוחד כשהם חיים ברחוב או באוהלים. גם על זה צריך לחשוב".
"אנחנו כל הזמן מדברים על מניין ההרוגים, אבל הסיפור הגדול הוא השורדים", הבהיר כהן. "יש כאן מאות אלפי אנשים שנשארו בלי בית, בלי תרופות, בלי מסגרת ובלי ודאות. הם יצטרכו עזרה עוד הרבה אחרי שהכותרות ייעלמו".
לדבריו, ההרס בשטח ממחיש היטב את ממדי האסון. "כשאתה רואה בניין של עשר קומות שלא נשאר ממנו כלום, אתה מבין לבד כמה משפחות היו שם. אחר כך אתה פוגש את מי שנשארו, ושומע שוב ושוב סיפורים על ילדים, הורים ובני משפחה שלא חולצו".
"אנחנו אומרים שאנחנו מישראל ומקבלים חיבוק"
למרות המצב המורכב, כהן מספר כי המשלחת הישראלית זוכה לקבלת פנים חמה. "אנחנו לא מסתירים שאנחנו מישראל. הקהילה היהודית כאן מחבקת אותנו בצורה יוצאת דופן, והמקומיים מאוד מעריכים כל מי שבא לעזור. מי שמגיע עם רצון אמיתי לסייע מתקבל באהבה".
לדבריו, אנשי הקהילה היהודית מספקים למשלחת תמיכה לוגיסטית משמעותית ומסייעים ביצירת קשר עם גורמים מקומיים. במקביל פועלים אנשי נתן בתיאום עם משלחות סיוע נוספות ועם הרשויות המקומיות.
"לא באנו להחליף אף אחד", מסכם כהן. "אנחנו באנו לעזור לאנשים המקומיים לעזור לעצמם. בסוף זו הגישה שלנו בכל מקום בעולם. לעבוד עם הקהילה, לחזק אותה, ולהיות שם עבור מי שאיבדו הכול. זה לא תמיד מצטלם כמו חילוץ דרמטי, אבל זו העבודה שבאמת משנה חיים".