ממשלת ישראל אישרה פה אחד את הצעתו של שר החוץ גדעון סער להכיר ברצח העם הארמני באימפריה העות'מאנית במהלך מלחמת העולם הראשונה. ההודעה הרשמית חוזרת שוב ושוב על חובתה המוסרית של ישראל. הדבר מעלה מיד שאלה פשוטה: אם אכן מדובר בחובה מוסרית, מדוע היא הפכה לכזו רק עכשיו?
במשך עשרות שנים נמנעו ממשלות ישראל מלהכיר ברצח העם הארמני. פוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית הציעו לעשות זאת, אך כל ממשלה בחרה בסופו של דבר שלא לעשות כן, תוך הסתמכות על שיקולים אסטרטגיים ודיפלומטיים.
השאלה המוסרית, לעומת זאת, לא השתנתה מעולם. אם ההכרה בטרגדיה הארמנית היא חובה מוסרית היום, מדוע היא לא הייתה כזו בשנת 2006, או בשנת 1996?
התשובה מעולם לא הייתה מוסר.
על פי דיווחים מוכרים לאורך השנים, בשנות ה-80 הכין השידור הציבורי בישראל סרט תיעודי על הרג ההמונים של הארמנים בשנת 1915. הסרט מעולם לא שודר. הסיבה שדווחה הייתה לחץ מצד הממשלה ומערכת הביטחון, לאחר שטורקיה, שהייתה אז אחת השותפות האזוריות הקרובות ביותר של ישראל, הזהירה לכאורה כי שידור הסרט עלול לסכן מבצע ביטחוני רגיש. השאלה אם כל פרט בסיפור הזה מדויק כמעט שאינה העיקר. מה שחשוב הוא שבמשך עשרות שנים ממשלות ישראל התייחסו בגלוי לסוגיה הזאת כאל עניין של אינטרס לאומי, ולא כאל עיקרון מוסרי.
כיום, המציאות האסטרטגית הזאת השתנתה.
אין בכך דבר חריג. מדינות מעצבות את מדיניות החוץ שלהן בהתאם לאינטרסים לאומיים מדי יום. אבל אם זה מה שקרה כאן, ראוי היה לתאר את ההחלטה הזאת בכנות כמחווה דיפלומטית עטופה בשפה מוסרית, ולא כהגשמה של חובה מוסרית.
תומכי החלטת הממשלה עשויים לטעון שהתזמון אינו רלוונטי. לעשות את הדבר הנכון באיחור, הם יאמרו, עדיין עדיף על פני לא לעשות אותו לעולם.
אבל הטיעון הזה מעלה שאלה קשה נוספת. אם ההכרה אכן מבוססת על עיקרון מוסרי שאינו משתנה, האם ממשלת ישראל עתידית תהיה רשאית אי פעם לחזור בה מההכרה אם היחסים עם טורקיה ישוקמו יום אחד במלואם? דמיינו מנהיג טורקי עתידי, המחויב להשיב על כנה את השותפות האסטרטגית עם ישראל, שמבקש מירושלים לבטל את ההכרה כחלק ממהלך רחב יותר של פיוס. האם ישראל תסרב משום שעקרונות מוסריים אינם נתונים למשא ומתן? או שמא החישוב הפוליטי ישתנה פעם נוספת?
אם התשובה תלויה בנסיבות הגיאופוליטיות של אותו יום, הרי שהמוסר כבר אינו מוביל את המדיניות. המדיניות מובילה את המוסר.
דווקא משום כך, שאלות הנוגעות לאירועי 1915 צריכות להישאר בראש ובראשונה בידיהם של היסטוריונים, ולא של פוליטיקאים. היסטוריונים עובדים עם מסמכים ארכיוניים, עדויות ראייה, תיעוד צבאי ופרשנויות מתחרות. אחריותם היא ללכת בעקבות הראיות, לאן שיובילו. ממשלות, לעומת זאת, מקבלות בהכרח החלטות דרך הפריזמה של אינטרסים דיפלומטיים בני זמננו.
היבטים חשובים של אירועי 1915 עדיין נתונים לוויכוח היסטורי, ובהם ההקשר המלחמתי, תפקידם של כוחות חצי-צבאיים ארמניים, תמיכה כספית וצבאית מצד רוסיה, עקירה וטיהור אתני של אוכלוסיות מוסלמיות בקווקז בידי האימפריה הרוסית, וההחלטות שקיבלו השלטונות העות'מאניים. שאלות כאלה מקומן בארכיונים, באוניברסיטאות ובכתבי עת מחקריים, ולא בהחלטות ממשלה המעוצבות לפי סדרי העדיפויות הדיפלומטיים של הרגע.
ברגע שממשלות מתחילות לפרסם פסקי דין רשמיים על מחלוקות היסטוריות שאירעו לפני יותר ממאה שנה, היכן התהליך הזה נגמר? האם נבחרי ציבור אמורים לקבוע את הפרשנות המקובלת לכל טרגדיה היסטורית שנויה במחלוקת? או שעליהם להותיר את השאלות הללו להיסטוריונים, שמקצועם הוא חקר העבר?
תומכי החלטת הממשלה מרבים להצביע על ההכרה בשואה כתקדים. במבט ראשון, ההשוואה עשויה להישמע משכנעת. אך שני המקרים שונים באופן יסודי.
כאשר מדינות אירופה מכירות בשואה ומפלילות את הכחשתה, הן אינן מביעות רק עמדה על ההיסטוריה. במקרים רבים, הן מתמודדות עם האחריות ההיסטורית שלהן עצמן. גרמניה הנאצית תכננה וביצעה את ההשמדה השיטתית של העם היהודי, בעוד שממשלות, מוסדות ומשתפי פעולה רבים באירופה נטלו חלק ישיר או עקיף בפשע הזה. במקרים כאלה, ההכרה אינה נפרדת מקבלת האחריות.
ההכרה של ישראל באירועים שהתרחשו באימפריה העות'מאנית בשנת 1915 שונה מיסודה. לישראל אין אחריות היסטורית לאירועים הללו. כך גם לגבי רבות מהמדינות האחרות שהפרלמנטים שלהן מצביעים מעת לעת בסוגיה. כיבוד זכרם של הקורבנות הארמנים, תמיכה במחקר היסטורי, שימור אתרי זיכרון ועידוד דיון אקדמי פתוח אינם מחייבים להפוך טרגדיה היסטורית בת יותר ממאה שנה לכלי פוליטי עכשווי. הדבר נכון במיוחד בתקופה שבה ארמניה עצמה מתקרבת לנורמליזציה עם טורקיה, וכאשר הנהגתה הבהירה כי אינה רוצה שאירועי 1915 יהפכו לנשק פוליטי בידי מדינות אחרות לצרכיהן.
היסטוריה דורשת מחקר זהיר. דיפלומטיה דורשת הכרעות קשות. הבלבול בין השתיים מחליש בסופו של דבר את שתיהן. כאשר ממשלות מגלות את מצפונן רק לאחר שהסיכונים הגיאופוליטיים נעלמו, הן אינן חוגגות מוסר. הן חוגגות נוחות פוליטית.
ד "ר אלינה ברדץ'-ילוב היא חברת כנסת לשעבר, יועצת לשעבר לראש הממשלה בנימין נתניהו, עמיתת מחקר במכללה האקדמית הרב-תחומית ירושלים, וראש ארגון Antisemitism Watch