ביום העצמאות בשנת 2003 נבחרה נעמי נלבנדיאן להשיא משואה. נלבדיאן, בת לעדה הארמנית בישראל וסגנית האחות הראשית במחלקת השיקום בבית החולים "הדסה". בעלון הרשמי שהוציא מרכז ההסברה לקראת הטקס, נכתב כי נלבנדיאן היא "דור שלישי לניצולי השואה הארמנית". היא אף ביקשה להזכיר את הטרגדיה ההיסטורית של עמה במעמד המרגש.
אלא שהדבר עורר את כעסה של טורקיה. תחת לחץ דיפלומטי כבד, נאלצה נלבנדיאן לסגת מכוונתה ובטקס הותר לה לומר רק שסבה וסבתה היו "ניצולים מארמניה ההיסטורית". לדרישת הטורקים אף הודפסו חוברות חדשות עבור הטקס, הפעם ללא כל אזכור של המונח "השואה הארמנית".
אותו ארוע מתמצת את מה שהפך למדיניות ארוכת שנים: הממסד הישראלי ניסה לדחוק לפינה כל עיסוק בנושא רצח העם הארמני בידי האימפריה העות'מאנית ונענה לדרישות טורקיה שלא לתת לכך ביטוי רשמי. במתח שבין המצפון והאמת ההיסטורית לאינטרסים, כפי שהגדיר זאת אז חבר הכנסת יאיר צבן, תמיד גברו האינטרסים על המצפון.
הקונפליקט הישראלי - עמדה מוסרית מול צורך אסטרטגי
במשך עשרות שנים נמנעה ישראל מלהכיר רשמית ברצח העם הארמני, מתוך רצון לשמור על קשריה האסטרטגיים עם טורקיה. המאבק בין שיקולים מדיניים לבין המחויבות המוסרית והערכית לעם שעבר טבח נמשך לאורך עשורים, ונראה כי גם החלטת הממשלה ההיסטורית שהתקבלה אתמול (ראשון) הושפעה על ידי אותם שיקולים. אלא שבפעם האינטרסים שונים בתכלית - הקרע ביחסים בין שתי המדינות מאפשר לישראל כעת להכיר רשמית ברצח העם הארמני.
רצח העם הארמני התרחש בין השנים 1915-1923, ועל פי הערכות נטבחו בו בין מיליון למיליון וחצי בני אדם. רצח העם התבצע על רקע דעיכתה והתפוררותה של האימפריה העות'מאנית ועליית הלאומיות הטורקית. השאיפה להקים מדינה טורקית הומוגנית ואובדן שטחים במלחמה התנגשו עם שאיפת העם הארמני לבדלנות, והיוו את הרקע להשמדתו ולגירושו. הכחשת רצח העם הארמני מתמשכת מאז נוסדה טורקיה המודרנית לאחר מלחמת העולם הראשונה, ומהווה את אחת הסוגיות הרגישות ביותר במדיניות החוץ שלה.
ישראל, מדינת העם היהודי שעבר שואה, עמדה לאורך השנים בקונפליקט מובנה; מצד אחד, ציפייה לעמדה מוסרית וערכית נוכח השמדת עם, ומצד שני, צורך ביטחוני ומדיני לשמור על קשר עם טורקיה כרכיב משמעותי ביחסים האזוריים שלה. היחסים הללו היוו מרכיב חשוב באסטרטגיה הדיפלומטית שכונן דוד בן גוריון, אשר כונתה "ברית הפריפריה", ולפיה על ישראל לפתח בריתות עם מדינות לא-ערביות סביב המזרח התיכון (כמו טורקיה, איראן שלפני המהפכה ואתיופיה) כדי לאזן את עוינות המדינות הערביות שמסביב.
התייחסויות ישראליות לאורך השנים - תחת השפעת היחסים עם טורקיה
כשהיחסים עם טורקיה היו הדוקים, הקפידה ישראל להתעלם מהציפייה המוסרית. אולם ככל שהיחסים בין ישראל וטורקיה הלכו ונחלשו, ובתקופות שהגיעו לאיבה גלויה, במיוחד בעידן רג'פ טאיפ ארדואן, נאותה ישראל הרשמית להתקרב להכרה, עד שלפני קרוב לשנה אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו באופן מפורש כי אכן היה רצח עם ארמני בידי טורקיה, התבטאות שהכתה גלים והכינה את הקרקע לשינוי המדיניות הרשמי.
ב-1989, בשעה שהטורקים הובילו קמפיין בין-לאומי אגרסיבי שנועד לבלום את ניסיונות הקונגרס האמריקאי לקבוע יום זיכרון לרצח העם הארמני, נתניהו, אז סגן שר החוץ הצעיר בממשלת האחדות של יצחק שמיר, נדרש לסוגיה באופן פומבי. מאחורי הקלעים, משרד החוץ הישראלי והשגרירות בוושינגטון בחשו וניסו לסייע לטורקים במאבקם מול הארגונים היהודיים והמחוקקים בארצות הברית.
חבר הכנסת יאיר צבן ממפ"ם הציג בנושא שאילתה בכנסת. סגן השר נתניהו הכחיש אז מעורבות ישראלית ישירה, ובחילופי הדברים הקשים טען: "יש דברים שהם מעבר לפוליטיקה, ויש דברים שהם מעבר לדיפלומטיה. שואות של עמים הן מקרה מובהק של קטגוריה כזאת". ראש הממשלה יצחק שמיר סיכם אז בקרירות: "ממשלת ישראל איננה עוסקת בזה. זה לא מעניינה".
אבל מלים לחוד ומעשים לחוד - שר החוץ, משה ארנס, הודה בפני חבר הכנסת יוסי שריד (מפלגת רצ) כי אכן הייתה התערבות ישראלית לטובת הטורקים. שריד מחה בחריפות על "ההתערבות המכוערת" וטען: "ישראל מנסה לשמור על קשריה עם טורקיה. העם היהודי הוא האחרון שצריך לתת יד להכחשת שואתו של עם אחר". "חדוות ברית מצורעים" ו"התנהלות אפלולית ונכלולית" הגדיר זאת הפובליציסט דורון רוזנבלום בעיתון 'חדשות'.
המדיניות של פיוס טורקיה באה לידי ביטוי שוב באפריל 1990. חצי שנה בלבד לאחר הויכוח הסוער בכנסת, בוטל בלחץ משרד החוץ שידורו של הסרט התיעודי "מסע לארמניה" בטלוויזיה הישראלית, שהיה אמור להיות משודר לקראת יום השנה ה-75 לרצח העם.
השר הישראלי הראשון שהעז לשבור את החרם הרשמי היה יאיר צבן (מרצ), אשר בשנת 1995 השתתף כשר לקליטת עלייה בטקס זיכרון לציון יום שואת העם הארמני. כעבור חמש שנים, בשנת 2000, עשה זאת שר החינוך יוסי שריד, שהשתתף בטקס דומה וקרא לממשלת ישראל להכיר ברצח העם. שריד לא עדכן מראש את ראש הממשלה אהוד ברק, והממשלה מיהרה להתנער מדבריו. שריד אף הכניס תכנים על הנושא לתוכניות הלימוד, אך אלו הוצאו ממנה במהירות בתקופת כהונתה של לימור לבנת.
הטורקים, מצדם, הקפידו להעניש על כל רמז להכרה. כך למשל, דחתה טורקיה את מינויו של פרופ' אהוד טולדאנו לשגריר ישראל במדינה, רק משום שבראיון שהעניק 16 שנים קודם לכן הוא האשים את טורקיה בביצוע טבח וביטא "עמדה פרו-ארמנית".
רק כאשר יחסי ישראל וטורקיה של ארדואן החלו להתדרדר, החלו להישמע בממסד הישראלי קולות אחרים. לאחר משט המרמרה ב-2010, קרא שר הביטחון אביגדור ליברמן להכיר ברצח העם הארמני כצעד ענישה נגד המדיניות הטורקית. ב-2015, ביום השואה הבינלאומי, יצא נשיא המדינה ראובן ריבלין נגד מדיניות ההכחשה וקרא להכרה בשואת העם הארמני. למרות הקולות הללו, הדרג המקצועי במשרד החוץ המשיך להחזיק בעמדה השמרנית מחשש לנזק מדיני ארוך טווח.
בשנת 2018, פרופ' יאיר אורון עתר לבית המשפט בדרישה לחשוף מסמכים דיפלומטיים מסווגים על יחסה של ישראל לנושא, אולם השופט רם וינוגרד דחה את העתירה. משרד החוץ טען אז בבית המשפט כי "מדינת ישראל אינה מתעלמת מאירועי העבר ואל לה לקבוע מוסכמות באשר לאירועים שקרו, העלולים לשמש במחלוקת פוליטית בין הצדדים בנושא". פרופסור אורון גם היה חריג באקדמיה כמי שהקפיד על חקר הנושא וגם כתב את חטיבת הלימוד באוניברסיטה הפתוחה "רצח העם הארמני: השכחה והכחשה".
לצד האינטרסים הגיאופוליטיים, עמד תמיד ברקע גם זיכרון השואה היהודית. לאורך השנים היו גורמים יהודיים שונים שהתנגדו להגדרת הטבח הארמני כ"שואה" (Holocaust), מתוך רצון לייחד ולשמר את המונח הזה לאסונו הייחודי של העם היהודי מידי הנאצים. מנגד, רבים בציבוריות הישראלית טענו לאורך השנים כי דווקא העם היהודי, שחווה את הנורא מכל, אינו יכול לתת יד לעיוות והכחשה של שואת עם אחר.
בשבוע שעבר הויכוח ההיסטורי הזה קיבל תפנית: הממשלה אישרה את הצעתו של שר החוץ גדעון סער, שלפיה מדינת ישראל תכיר באופן רשמי ברצח העם הארמני. ההצעה, שעתידה לעבור בקרוב לאישור היסטורי בכנסת, מסמנת את סופה של מדיניות השכחה וההשתקה ארוכת השנים.