ישראל ולבנון רוצות לחיות בשלום - אך בירושלים מבינים: לחיזבאללה יש כוונות אחרות

הסכם המסגרת שנחתם בין ישראל, לבנון וארצות הברית הוא הישג מדיני לא מבוטל. יש שיוסיפו: "היסטורי". אבל הוא גם מסמך שמכיר במציאות קשה, ולא חדשה למי שעוסק בתחום: אין מנוס - הדרך לשלום עוברת דרך פירוק חיזבאללה מנשקו, ולחיזבאללה אין שום כוונה לאפשר לזה לקרות.

בישראל מעריכים גם הבוקר שחיזבאללה יעשה כל שביכולתו כדי להעיף את "רכבת השלום" מהפסים. במערכת הביטחון מכירים בכך שחיזבאללה אינו צד להסכם, משום שהוא "ארגון טרור לשם טרור בלבד", אך עצם העובדה שאינו צד לו אינה מקטינה את כוחו לשבש אותו.

ההסכם, מבחינת ישראל, נחתם בין שתי מדינות ריבוניות - ישראל ולבנון - שמכירות זו בזו ורוצות לחיות זו לצד זו בשלום. אבל המבחן האמיתי יהיה האם המדינה הלבנונית מסוגלת לכפות את ריבונותה על הארגון החזק ביותר בתחומה.

זהו לב העניין. על הנייר, ההסכם מדבר על פירוז דרום לבנון, פירוק חיזבאללה וכל הארגונים הלא-מדינתיים מנשקם, וחיזוק צבא לבנון. בפועל, מדובר במשימה שהמדינה הלבנונית לא הצליחה לבצע במשך עשרות שנים.

המסר הישראלי הוא כי "אזור דרום לבנון צריך להיות מפורז" וכי "חיזבאללה וכל הארגונים הלא-מדינתיים צריכים להתפרק מנשקם". זה אולי משפט פשוט, אבל הוא מתאר מהפכה פנימית בלבנון, שעלולה להוביל למלחמת אזרחים נוספת.

ישראל מתעקשת לקרוא למהלך "פריסה מחדש" - לא "נסיגה". מקורות מדגישים כי המילה withdraw כלל אינה מופיעה בהסכם. למעשה, צה"ל זיהה שני אזורים שבהם ניתן יהיה להתחיל בניסוי: הצבא הישראלי יפרוס מחדש את כוחותיו, וצבא לבנון יקבל הזדמנות להיכנס, לפרק תשתיות טרור - מנהרות, עמדות ואמצעים אחרים - ולהוכיח שהוא מסוגל להחזיק את השטח בלי שחיזבאללה יחזור אליו.

רק אם "ההוכחה תהיה בשטח", כלשון הגורמים - ישראל תוכל לשקול פריסות נוספות.

המשמעות היא שישראל אינה מתחייבת ללוח זמנים. זו נקודה מרכזית. בניגוד להסדרים קודמים בלבנון, שבהם העולם דרש מישראל לסגת ואז קיווה שמישהו יטפל בחיזבאללה, כאן סדר הדברים הפוך: קודם פירוק, אחר כך פריסה מחדש. "כל עוד זה לא קורה", אמר הגורם הישראלי, "ישראל צריכה להיות באזור ביטחון שיגן עליה מפני חיזבאללה או כל ארגון טרור לא-מדינתי אחר".

ההסכם כולל גם ממד סמלי חשוב. יש בו הכרה הדדית בריבונות ובזכות הקיום של שתי המדינות: "ישראל ולבנון מאשרות את זכותה של כל מדינה להתקיים בשלום ואת רצונן לחיות בביטחון כשתי מדינות ריבוניות שכנות". זו אינה עדיין נורמליזציה מלאה, אבל זו שפה שעד לפני זמן לא רב הייתה כמעט בלתי נתפסת במסמך רשמי בין ירושלים לביירות.

ועדיין, השאלה הקשה נותרת חיזבאללה. ההסכם אינו הופך את חיזבאללה לישות בלתי חוקית מבחינה פוליטית, ושאלת מעמד נציגיו בפרלמנט ובממשלה תידון בהמשך, במסגרת משא ומתן על הסכם שלום סופי. כלומר, גם לאחר החתימה בוושינגטון, חיזבאללה נותר גם צבא, גם מפלגה, גם מנגנון כוח וגם שלוחה איראנית.

בישראל נערכים לכך שהארגון ינסה להסלים, וצופים עלייה בניסיונות התקיפה מצד חיזבאללה. הדבר, לטענת בכירים, רק ממחיש עד כמה ישראל צריכה להמשיך לפגוע ביכולות הארגון ולפרקו מנשקו. גם איראן נשארת בתמונה, גם אם ההסכם מנסה להוציא אותה ממנה.

בישראל מדגישים כי ישראל אינה צד להסכם האמריקני עם איראן, אלא להסכם עם ממשלת לבנון הריבונית בלבד. עם זאת, במערכת הביטחון מעריכים שאיראן תנסה להפעיל את חיזבאללה נגד ישראל. המסר בירושלים חריף: אם חיזבאללה יפגע בישראל, הוא ייפגע קשה יותר; ואם איראן תבחר לתקוף את ישראל, "זו כנראה תהיה הטעות האחרונה שלה".

לכן, ההסכם שנחתם בוושינגטון אינו סוף הסיפור אלא תחילתו. הוא מעניק ללבנון הזדמנות להחזיר לעצמה את ריבונותה, לישראל מנגנון מדורג ובטוח יותר, ולארצות הברית תפקיד מרכזי כמי שמאמנת, מפקחת ותומכת בצבא לבנון.

אבל הוא גם יוצר מבחן עצום: האם צבא לבנון באמת יכול לפעול נגד חיזבאללה בלי להתפרק מבפנים, והאם וושינגטון מוכנה להשקיע לאורך זמן את הכוח, הכסף והקשב הדרושים - כדי שההסכם לא יישאר עוד מסמך יפה בארכיון. כולם חתמו על ההסכם. עכשיו צריך לראות מי מסוגל לאכוף אותו.

עדיין מתלבטים? ענו על השאלון וגלו איזו מפלגה הכי קרובה לדעותיכם