הבשורה שהגיעה מוושינגטון זמן קצר לפני כניסת השבת, על חתימת הסכם מסגרת רשמי בין ישראל ללבנון, מהווה אבן דרך משמעותית במאמצים לייצוב הגבול הצפוני. בעוד הדיפלומטים מברכים על ההישג, המבט ההיסטורי לא יכול שלא לחזור לאחור אל "הסכם 17 במאי 1983".
עיון בסעיפי העבר מראה כי אין זהות בין ההסכמים, אבל גם חושף נקודות דמיון ומציב תמרורי אזהרה לגבי המבחן האמיתי שממתין כעת בשטח. הסכם 17 במאי 1983, שנולד בתום מלחמת לבנון הראשונה ובתיווך אמריקני אינטנסיבי - נועד להביא לסיום רשמי של מצב המלחמה בין ישראל ללבנון ולהסדיר את נסיגת כוחות צה"ל.
אולם, ההסכם נותר ברובו על הנייר: המשטר הסורי של חאפז אל-אסד סירב להסיג את כוחותיו מלבנון, חימש מיליציות מקומיות ולחץ על הממשל הלבנוני החלש, עד שזה נכנע והכריז על ביטולו החד-צדדי של ההסכם במרץ 1984 - פחות משנה לאחר חתימת ההסכם.
הנייר הבטיח שלום - והמציאות פירקה את ההסכם
הנוסח הרשמי של הסכם 1983 נפתח בהצהרות חגיגיות, שכיום נראות נאיביות כמעט לחלוטין. בסעיף 1 נקבע במפורש כי "הצדדים מאשרים ומצהירים כי מצב המלחמה בין ישראל ללבנון הסתיים ואינו קיים עוד". באותו סעיף התחייבה ישראל לסגת עם כל כוחותיה החמושים מלבנון, תוך הכרה הדדית בריבונות ובגבול הבינלאומי המשותף.
סעיף 4 של אותו הסכם פנה ללב הבעיה הביטחונית, ובמילים הדומות להפליא לשיח של ימינו קבע כי "שטחה של כל מדינה לא ישמש כבסיס לפעילות עוינת או לפעולות טרור נגד הצד השני". לבנון התחייבה אז למנוע כניסה, פריסה או מעבר בשטחה של כוחות צבאיים או ציוד לחימה של כל מדינה העוינת את ישראל.
האזור שמדרום לנהר האוואלי הוגדר "אזור ביטחון", שבו היו אמורות לפעול שתי חטיבות של צבא לבנון כדי לאכוף את הריבונות ולמנוע טרור. אלא שהנייר יכול לשאת כל דבר, המציאות פחות סבלנית. מי שפעל אז להרוס את ההסכם היה המשטר הסורי של חאפז אל-אסד שסירב להסיג את כוחותיו מלבנון. דמשק הקימה וחימשה קואליציה של פלגים מקומיים שלחמו בנשיא הלבנוני אמין ג'ומייל, ופחות משנה לאחר מכן, במרץ 1984 - נכנע ג'ומייל ללחץ והכריז על ביטולו החד-צדדי של ההסכם. היעדר מנגנון אכיפה אמיתי מול הבריונות האזורית גזר על ההסכם התמוטטות מהירה.
ההסכם החדש מול המציאות האיראנית-לבנונית
הסכם המסגרת שנחתם בוושינגטון פוגש מציאות גיאופוליטית שונה לחלוטין מזו של שנות ה-80, המשתקפת בשלושה הבדלים מרכזיים: החלפת ה"גורם המשבש": סוריה שינתה את פניה: במדינה שממזרח לישראל נמצא מזה כשנה וחצי שילטון חדש, בראשות אחמד א-שרע. א-שרע ריסק את אחיזתו של משטר אסד ופתח חזית ישירה מול הנוכחות האיראנית וחיזבאללה במדינה. סוריה היום מוחלשת ומדממת, כבר אינה השחקן שמכתיב את הטון בביירות.
המאבק כיום אינו מול רודן מדמשק שמתחזק חצר אחורית שתשלוט בלבנון, אלא מול ציר שיעי רדיקלי שרואה בלבנון פלטפורמת שיגור קדמית. את מקומה של סוריה תפסה איראן ששולחת זרוע חזקה לארץ הארזים, בדמותו של אירגון חיזבאללה. מדובר באירגון שהוא מעין מדינה בתוך מדינה - הוא ארגון טרור, מיליציה שיעית חמושה ומפלגה פוליטית לבנונית. הארגון פועל כשליח מרכזי של איראן במזרח התיכון, ומטרתו המוצהרת היא השמדת ישראל והפצת המהפכה האסלאמית השיעית .
מחלום של שלום להתמקדות בהסדרי ביטחון: 1983 ניסתה ישראל להישען על הנהגה נוצרית-פלאנגיסטית מתוך שאיפה לנורמליזציה אזרחית ותרבותית. כיום, אף אחד לא משלה את עצמו. לבנון היא מדינה כושלת מבחינה כלכלית ופוליטית. ההסכם הנוכחי אינו מנסה לבנות מגדלים באוויר על יחסי שכנות טובים, אלא מתמקד בהסדרי ביטחון פיזיים: פירוז מוחלט והרחקת חמושים אל מעבר לקווים גיאוגרפיים קשיחים, כמו נהר הליטאני. עם זאת, גם בהסכם המסגרת הנוכחי ניתן להבחין במשאלות לב לסיומו הרשמי של מצב הלוחמה וכמיהה להופעת ניצנים של שלום.
ה"שיניים" של מנגנון האכיפה: ההסכם של 1983 קרס כי צבא לבנון התפרק והכוח הרב-לאומי המערבי נסוג במהירות לאחר פיגועי התאבדות קטלניים. בשונה מיוניפי"ל חסר האונים של העבר, הדרישה הישראלית שעומדת בבסיס הסכם המסגרת הנוכחי היא חד-משמעית: חופש פעולה מבצעי מלא לצה"ל לקטוע כל ניסיון התחמשות או הפרה, לצד מנגנון פיקוח בינלאומי אקטיבי בהובלה אמריקאית-מערבית שלא תעצום עין מול הברחות נשק. המבחן יהיה עד כמה תצליח ישראל לממש את התנאי הזה, בהנחה שחיזבאללה ינסה כל הזמן לזנב ולפגוע בכוחות צה"ל.
אותה נוסחה, אותה אזהרה
לצד זאת, בין שני ההסכמים קיימות גם נקודות דמיון שמהוות סימני אזהרה: נסיגה ישראלית תמורת הסדרי ביטחון: בשני המקרים הנוסחה הבסיסית דומה - ישראל מסכימה להסגת כוחותיה משטחים שכבשה בלבנון, ובתמורה מקבלת התחייבויות דיפלומטיות וצבאיות נוקשות להרחקת האויב מהגבול.
הסתמכות על צבא לבנון כריבון: גם ב-1983 וגם ב-2026, הפתרון הרשמי שנכתב על הנייר הוא הטלת האחריות על צבא לבנון. בשני ההסכמים הוא נקבע ככוח שאמור להתפרס בדרום, למלא את הוואקום הריבוני ולמנוע ממיליציות חמושות לפעול נגד ישראל. ספק אם צבא לבנון של 2026 יותר חזק ואסרטיבי מזה שהיה שם ב-1983.
פירוז דרום לבנון ואיסור תשתיות טרור: הסכם 1983 אסר באופן מוחלט על שימוש בשטח לבנון לפעילות עוינת או להחזקת ציוד לחימה של גורמים עוינים. זהו בדיוק אותו העיקרון העומד בבסיס הסכם 2026 - יצירת מרחב מפורז ונקי מתשתיות צבאיות של חיזבאללה. בקרוב נגלה אם מדובר במשאלת לב בלבד או בסעיף שמתממש.
תיווך ואחריות אמריקאית דומיננטית: שני ההסכמים הם תולדה של מאמצים דיפלומטיים בהובלת הממשל בוושינגטון. ב-1983 היו אלו הנשיא רייגן והשליח פיליפ חביב, ב-2026 מדובר שוב בתיווך אמריקאי הדוק המלווה במנגנון ערבויות בינלאומי בראשות ארה"ב. אחרי זמן קצר, ובעיקר אחרי הפיגוע הנורא בבסיס המארינס בביירות, שגבה את חייהם של 241 חיילים אמריקאים - האמריקאים לקחו צעד אחורה ולא הצליחו לממש את הערבויות. הפעם ישראל תנסה לסמוך יותר על צה"ל ופחות על העולם. השאלה - האם תזכה לחופש פעולה או שינסו להצר את צעדיה.
הסכם 1983 נחתם בצנעה במתנ"ס בית אדלשטיין בקרית שמונה ובארמון בעבדה בביירות. הסכם המסגרת מסוף השוע נחתם לאור הזרקורים בבית הלבן. אך המבחן האמיתי שלו לא נמצא בניסוח של הסעיפים אלא ביכולת ובנחישות לאכוף אותם ביום שאחרי, כדי שההסכם החדש לא יסיים את חייו הקצרים כמו קודמו ב-1983.