גם כשמתעורר הצורך לשבח מהלך של בנימין נתניהו, כמו ההסכם שנחתם בסוף השבוע עם ממשלת לבנון, אי אפשר לעשות את זה בלב שלם. זה לא שההסכם הזה יוביל לשלום. הוא לא. סביר יותר להניח שהוא יוביל, כמו תמיד, לפיצוץ. אבל בהתחשב באלטרנטיבה, בדשדוש המדמם, במבוי הסתום ובמחיר הכבד שצה"ל ותושבי הצפון נדרשו לשלם, ההסכם הוא המהלך הנכון, הרע במיעוטו, הניסיון להשיג בכל זאת סוג של רגל מסיימת מדינית. ואם לא מסיימת, אז לפחות מתחילה.
אלא שנתניהו הצליח לקלקל גם את זה, בדרך שמעוררת סימני שאלה כבדים בעניין כשירותו הכללית. במהלך "מסיבת העיתונאים" שכינס אמש (שבת) כדי לשווק את ההסכם ולנסות להפיס את הזעם בימין, נשא נתניהו מונולוג, שאי אפשר שלא לכנות אותו מטורף. אבל לגמרי.
להלן הטקסט: "ישיבות ההסדר החרדיות שולחות אליי מסר, ואומרים: ראש הממשלה, כשאתם שולחים אנשים לתוך הישיבות ומוציאים לומדי תורה ולוקחים אותם לכלא, אף אחד לא מתגייס. אנחנו קיבלנו גל, פשוט היענות עצומה מהציבור החרדי, מצעירים חרדים, הם רוצים להתגייס, אבל כששולחים מעצרים לתוך לימוד תורה, זה גורם לכך שנקבל את התוצאה ההפוכה. כשבאיזשהי מדינה באירופה שולחים משטרה לתוך ישיבות ולוקחים צעירים שלומדים תורה ומכניסים אותם לכלא, הייתם מזדעזעים".
מה עובר על האיש הזה? מספר ישיבות ההסדר החרדיות זניח. אף אחד לא מבצע בהן מעצרים כי תלמידיהן מתגייסים. ראשיהן אכן שלחו מכתב לראש הממשלה ובו התנגדות למעצר עריקים, אבל אין בו כל טענה שמבצעים מעצרים בישיבות. התיאור של שוטרים שנכנסים לישיבות ומבצעים מעצרים לקוח מתחום המדע הבדיוני. זה לא קרה. זה אירוע שמישהו השתיל במוחו המעוות של מי שמתקשה להוציא מפיו דבר אמת בלי להסמיק ולגמגם.
המונולוג הזה של נתניהו נשמע בערך כמו אחד מציוציו הליליים של הקונסיליירי הקטארי שלו, יונתן אוריך. מעבר לאנקדוטה ולשקר, שאליו כבר הורגלנו, נשאלת השאלה מה עובר על האיש. האם הוא מנותק עד כדי כך?
ביד אחת הוא מרעיף תועפות של כיבודים, כספים וחוקים על שותפיו הלא ציוניים, ביד השנייה הוא ממשיך לפרק את מוסדות המדינה, ועכשיו מתברר שיש לו גם יד שלישית - ואיתה הוא קורא להקמתה של ממשלה רחבה! הוא כנראה בונה על זה שכולם, חוץ ממנו, טיפשים מופלגים, או תמימים מוחלטים, או נטולי זיכרון ותובנה כלשהי.
בחזרה ללבנון: הבעיה בהסכם שנחתם היא שזו חתונה בלי כלה. בפעם הקודמת שבה דיברנו על שלום עם לבנון עם נשיא לבנוני אוהד, זה נגמר בכך שהוא נרצח (באשיר ג'מייל בשנת 1982). בפעם הקודמת שבה חתמנו על הסכם ביטחוני עם לבנון, זה נגמר בפירוק צבא לבנון וכאוס (1983). ואז עוד לא היה חיזבאללה. עכשיו יש.
ההסכם מעניק לישראל כמה הישגים לא מבוטלים, אבל הוא כתוב על הקרח. כדי שזה יצליח, היה צריך לסגור קודם את הסיפור הפנימי בלבנון, מול חיזבאללה. לזה אין לאף אחד כוח או זמן. האמריקנים חייבים להרגיע את כאב הראש הלבנוני המקומי כדי שיוכלו להילחם במיגרנה האיראנית.
הם כפו את ההסכם הזה על הממשלה הלבנונית האמיצה בדרך שבה לא נותרה לנו אפשרות להתנגד. אין לנו סיבה להתנגד. מה שנותר זה לראות אם זה גם יעבוד בשטח: מול לוחמי צה"ל ברצועת הבטחון ותושבי יישובי קו העימות.