אחרי ארבעה ימים של משא ומתן אינטנסיבי במחלקת המדינה בוושינגטון, ישראל, לבנון וארצות הברית חתמו על הסכם מסגרת שאמור להוביל בעתיד להסכם שלום וביטחון בין שתי המדינות. על הנייר זהו אחד המהלכים המדיניים השאפתניים ביותר שנראו בגבול הצפון זה שנים: מנגנון אמריקני חדש, אזורי פיילוט שבהם צה"ל ייסוג בהדרגה, צבא לבנון יתפוס אחריות, וחיזבאללה יתפרק מנשקו.
אלא שכבר דקות בודדות לאחר החתימה הגיע מבחן המציאות. חבר הפרלמנט של חיזבאללה, חסן פדלאללה, הודיע כי הארגון "לא יאפשר לרשויות בלבנון ליישם את ההסכם", אלא אם המדינה תבחר, לדבריו, "לפתוח במלחמת אזרחים". הוא הבהיר שחיזבאללה יתנגד לכל ניסיון לפרקו מנשקו, ואף "יאחז בנשקו ביתר שאת". בכך המחיש את הפער העצום בין ההצהרות החגיגיות בוושינגטון לבין המציאות בדרום לבנון.
בישראל מודעים היטב לפער הזה. גורם מדיני בכיר אמר לאחר החתימה כי ישראל תישאר ברצועת הביטחון "כל עוד חיזבאללה ויתר ארגוני הטרור בלבנון לא יפורקו מנשקם ולא יישקף עוד איום על מדינת ישראל". לדבריו, צה"ל ישמור על חופש פעולה מלא בכל רצועת הביטחון, והנסיגות יתבצעו רק במסגרת מודל המבוסס על ביצועים - לא על לוחות זמנים. זהו אולי החידוש המשמעותי ביותר בהסכם. במשך שנים נמדדו ההסדרים בלבנון לפי מועדים שנקבעו מראש. הפעם ישראל התעקשה להפוך את המשוואה: לא נסיגה תמורת הבטחות - אלא פירוק חיזבאללה בפועל, ורק לאחר מכן נסיגה הדרגתית.
לפי ההבנות, יוקמו שני אזורי פיילוט. באחד, מדרום לליטני ומחוץ לקו הכחול, ובשני, מצפון לליטני, יפנה צה"ל שטחים שבהם יידרש צבא לבנון להוכיח כי הוא מסוגל להשתלט עליהם, למנוע את חזרת חיזבאללה ולהפעיל ריבונות מלאה. רק אם המודל יצליח, יורחב לאזורים נוספים.
שגריר ישראל בארצות הברית, יחיאל לייטר, הגדיר זאת כהסכם "מבוסס ביצועים". לדבריו, "ככל שאזורים יוצאו מהר יותר מהשפעת חיזבאללה, כך ייקבע הקצב שבו ניסוג". הוא הדגיש כי "איראן בחוץ, חיזבאללה בדרך החוצה, וצבא לבנון בדרך פנימה". זו למעשה ליבת ההסכם. בשונה ממזכר ההבנות שנחתם בין וושינגטון לטהרן, כאן ניסו שלוש המדינות לנתק את הזירה הלבנונית מההשפעה האיראנית.
לייטר חזר שוב ושוב על המסר הזה ואמר כי איראן ניסתה להמשיך לנהל את "מלחמת השלוחים (פרוקסיז)" גם לאחר ההבנות עם ארצות הברית, אך לדבריו ההסכם החדש שולל ממנה כל תפקיד בלבנון. גם ראש הממשלה בנימין נתניהו הדגיש כי מדובר ב"מכה גדולה לאיראן". לדבריו, "איראן ניסתה לכפות עלינו נסיגה חד-צדדית מדרום לבנון. ישראל, לבנון וארצות הברית אמרו לה: אין לכם שום תפקיד בלבנון. לא לכם, לא לחיזבאללה ולא לשום ארגון טרור".
מזכיר המדינה מרקו רוביו ניסה להישמע אופטימי יותר. "הצעד הראשון הוא לעיתים הקשה ביותר, אבל הוא גם החשוב ביותר", אמר. לדבריו, מטרת ההסכם היא לאפשר לתושבי שתי המדינות "עתיד של שלום, שגשוג ודו-קיום".
אלא שכאן בדיוק טמון הפרדוקס. ארצות הברית, ישראל ולבנון חתמו על מסמך שמבוסס כולו על ההנחה שממשלת לבנון תהיה מסוגלת לעשות דבר שמעולם לא הצליחה לעשות: לפרק את חיזבאללה מנשקו. גם נשיא לבנון ג'וזף עאון דיבר על "צעד ראשון בדרך להשבת ריבונות המדינה על כל שטחה". הוא הודה לארצות הברית ולצוות המשא ומתן והבטיח להמשיך עד שלא יישאר "כיבוש, לא תלות ולא חסות".
אבל בין ההצהרות בוושינגטון לבין הכפרים בדרום לבנון מפרידים אלפי רקטות, מערך תת-קרקעי עצום, כוח צבאי שאינו כפוף למדינה הלבנונית, ותמיכה איראנית שנמשכת שנים. לכן, ההסכם שנחתם בוושינגטון הוא בעיקר נקודת פתיחה מדינית. הצלחתו לא תיקבע בטקס של רוביו, או בהצהרות של נתניהו או עאון, אלא ביום שבו חיילי צבא לבנון ייכנסו לכפר הראשון בדרום, יוציאו ממנו את אנשי חיזבאללה - והארגון יבחר שלא להגיב. עד שזה יקרה, גם בוושינגטון מבינים שהחתימה היא רק החלק הקל. המבחן האמיתי מתחיל עכשיו.