אחד מסכסוכי השכנים הממושכים והמכוערים ביותר בכפר ביאליק, ששוב הגיע לערכאות, הסתיים השבוע בפסק דין חריג, כך נודע היום (שישי) לוואלה. בית משפט השלום בחיפה חייב את ראש אמ"ן לשעבר, אלוף במיל' אורי שגיא, לשלם 190 אלף שקל לידיד כהן, יו"ר ועד האגודה, לאחר שקיבל במלואה את תביעת לשון הרע שהגיש נגדו.
לא רק הסכום בולט בחריגותו - אלא גם קביעות בית המשפט בנוגע לאמינותו של האלוף במיל' חריפות במיוחד. מנגד, תביעתו של שגיא עצמו התקבלה רק באופן חלקי, והוא יפוצה ב-5,000 שקל בלבד בגין הודעת ווטסאפ שפרסם כהן.
בפסק הדין תיארה השופטת סיגלית גץ-אופיר מערכת יחסים עכורה הנמשכת שנים בין שני תושבי הכפר, וציינה כי אף שהליך קודם ביניהם הסתיים בהתנצלות מצד כהן, הסכסוך רק החריף והוליד תביעות הדדיות.
שגיא, בן 82, הוא יליד כפר ביאליק ובן למייסדי היישוב, שנותר מושב קטן ושליו של המועצה האזורית זבולון, סמוך לקריית ביאליק. מעין "שמורה", שמתברר כי גם היא אינה נקייה מסכסוכים בין-אישיים. בעברו שימש שגיא בעצמו חבר ועד המושב ואף יו"ר שלו.
לפני תפקידו כראש אמ"ן היה שגיא מפקד חילות השדה ואלוף פיקוד הדרום, עוזר ראש אג"ם, ראש חטיבת המבצעים במטכ"ל ונציג צה"ל במשלחת לשיחות השלום עם לבנון. את עיקר שירותו העביר בחטיבת גולני, ובין היתר לקח חלק בפעולות תגמול, במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה כמפקד סיירת גולני, במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה. הוא פיקד על אוגדת שריון 36 ברמת הגולן, וכמח"ט גולני לקח חלק גם במבצע אנטבה כאחד ממפקדי הכוחות.
בהמשך עמד שגיא בראש צוות שיחות השלום עם סוריה בשנים 2000-1999, ולקח חלק במגעים נוספים במזרח התיכון. בחייו האזרחיים כיהן כיו"ר מועצת המנהלים של מקורות. הביוגרפיה שלו ארוכה ורבת הישגים, תארים ופעלים.
אלא שבמקביל, בכפר, גם הוא היה מסובך בסכסוכים. כשביקש להתמודד בפוליטיקה הארצית במסגרת מפלגת העבודה, נדרש שגיא להתמודד גם עם טענות קשות מצד יו"ר המפלגה דאז, העיתונאית וח"כ לשעבר שלי יחימוביץ', שטענה כי אישה העידה בפניה על אונס שעליו חלה התיישנות. שגיא מכחיש את הטענות האלה מכל וכל.
במרכז תביעתו של שגיא עמדה הודעת ווטסאפ ששלח כהן לכלל חברי הכפר, ובה כתב כי שגיא מסרב לשלם עבור פתיחת סתימת ביוב ומנסה לגלגל את העלויות על הציבור, וכן כי עקר עצים משטח ציבורי. לאחר מכן התברר כי מדובר בכלל ב"שיח פלפלונית", וכי הוא נעקר על ידי עובד המועצה. סכסוך לא בלתי רגיל במושב בישראל. בית המשפט קבע כי הפרסום מהווה לשון הרע, אך הפיצוי שנפסק היה מצומצם.
שגיא טען כי כהן מנסה לפגוע בשמו הטוב, אשר לדבריו "חרוט לנצח נצחים בתולדות עם ישראל", וכי "מעולם לא אנס ולא ביצע שום פשע". עוד טען כי "גם עבריין מורשע זכאי לכך שלא יעלילו עליו פעולות ומעשים שלא הורשע בהם".
לעומת זאת, השופטת קיבלה במלואה את תביעתו הנגדית של כהן, שעסקה בארבעה פרסומים שונים שבהם ייחס לו שגיא, בין היתר, עבריינות, פלישה לשטחים ציבוריים, ניגודי עניינים והתנהלות בלתי תקינה. נקבע כי שגיא שב והעלה טענות שכבר נדונו והוכרעו בעבר, תוך השמטת העובדה שנדחו בערכאות שונות.
"האמור הוא באדם שיודע באופן ודאי את האמת, אך בוחר להתעלם ממנה", כתבה השופטת על שגיא בפסק הדין, שכלל קביעות חריפות במיוחד נגדו. עוד כתבה כי "האמת אינה נר לרגליו של מר שגיא", וכי הוא "בוחר באופן מודע לשוב ולהשמיץ את מר כהן". נקבע כי מדובר ב"מסע ארוך" של ניסיונות להשחיר את שמו של כהן, וכי עדותו של שגיא אינה מהימנה.
השופטת הוסיפה: "בעדותו של מר שגיא, לא מצאתי ליתן כל אמון", וקבעה כי "דרכו של מר שגיא היא דרך המדון". עוד ציינה כי "את הטענה בדבר טיהור שמו בעניין ההאשמות שהופנו כלפיו על ידי הגברת שלי יחימוביץ, לא הוכיח".
מנגד, השופטת נתנה אמון מלא בגרסתו של כהן, אף שציינה כי הודה שחלק ממניעיו לפרסום היו יחסיו העכורים עם שגיא. למרות זאת נקבע כי התביעה שכנגד אינה "תביעת השתקה", אלא תגובה לפגיעה מתמשכת בשמו הטוב.
אחת הקביעות הבולטות בפסק הדין היא ששמו של שגיא "אינו טוב" בקרב בני כפר ביאליק. "התרשמתי ממר שגיא, כמי שדרכו להכפיש אחרים, ולמחזר טענות כלפיהם", כתבה השופטת. קביעה זו הצדיקה הפחתה משמעותית של הפיצוי שנפסק לטובתו, אך לצד זאת הודגש כי גם אדם בעל "שם רע" זכאי להגנה מפני פרסומי לשון הרע.
בסופו של דבר חויב כהן לשלם לשגיא 5,000 שקל בלבד, בעוד ששגיא חויב לשלם לכהן 190 אלף שקל פיצוי, 35 אלף שקל שכר טרחת עורך דין והוצאות נוספות.
עורכי הדין בן קרפל ואדם קרפל, שייצגו את ידיד כהן, מסרו בתגובה: "התוצאה מצוינת, בהתחשב בקבלת התביעה שכנגד במלואה לצד דחיית התביעה העיקרית. אבל הסכסוך מצער. טוב היה לפתור את המחלוקות, בתוך היישוב והקהילה, בדרכים אחרות. אך כאשר אין ברירה, אין ברירה".
שגיא צפוי לערער על פסק הדין. מטעמו נמסרה תגובתו של עו"ד רון אביב: "אורי שגיא פנה אלי לאחר סיום ניהול ההליך ובטרם הגשת הסיכומים, לאור תחושתו הברורה כי קיימת עוינות מצד בית המשפט כלפיו וכלפי מי שייצג אותו אז, ועד לסיום פרשת הראיות.
"לבקשתו, בחנתי את ההליכים ואת הראיות, ונוכחתי כי גם אם לא כל המסמכים שהיו בידיו הוצגו בפני בית המשפט, הרי שדי באלה שהוצגו כדי להוכיח את מרבית טענותיו ככולן - ולפיכך הסכמתי להגיש את הסיכומים בשמו.
"למרבה הצער, רצף הקשיים שהערים בית המשפט רק בסוגיות הטכניות של הגשת הסיכומים הבהיר היטב מדוע טען שולחי כי הוא חש עוינות - ואומנם, תוצאת פסק הדין חריגה באופן קיצוני, ואינה מאפיינת את בתי המשפט, המצווים לפעול במתינות, להתייחס לעובדות כהווייתן ולדון בטענות המשפטיות שמעלים הצדדים.
"בכל הכבוד - ואני לא רק מחויב בכבודה של מערכת המשפט בישראל, אלא באמת רוחש לה כבוד רב - דומה כי במקרה זה, במקום שבית המשפט יבחן את העובדות, ישקול את הטענות, ורק אז יגיע למסקנות, כאן סומנה מראש התוצאה, ובדיעבד 'גויסו' נימוקים להצדקת התוצאה.
"אלא שהעובדות המעוגנות במסמכים ובפסקי דין לא תאמו את הנרטיב השיפוטי - ולמעשה חייבו תוצאה הפוכה. בית המשפט אף התעלם כליל מטענות משפטיות כבדות משקל, לרבות העובדה שפרסומיו של שגיא הופנו לגורמים המוסמכים לבדקן, ולא 'הופצו בציבור לשם פגיעה' - וכן התעלם מזכותו של אזרח למתוח ביקורת על נבחר ציבור, שלא נהנה מאותה הגנה בעת שהוא מכפיש את האזרח ומנסה להשתיק ביקורת לגיטימית המופנית כנגדו.
"באופן תמוה, הוסיף בית המשפט וקבע 'ממצאים' לגבי קיומו או העדרו של שם טוב לשולחי ביישובו - מבלי שעמדו בפניו שום ראיות, והוא לא נחשף אפילו לדעתם של אחוז אחד מבין תושביו. עוד ביקש בית המשפט להתבסס על השמצות שהופצו כנגד שולחי בעבר - וכבר הופרכו כליל.
"אלא שהמגמתיות היא כה קיצונית, עד שהיא מדברת בעד עצמה, וחותרת תחת יסודות פסק הדין, שאין מנוס אלא לערער עליו - ולקוות כי ערכאת הערעור תתקן את העוול הנורא שגרם בית משפט השלום לשולחי, גיבור ישראל, אדם שיכולתו להבחין באמת, למרות מסכי עשן והטעיה, תרמה לביטחון המדינה באופן ניכר ומשמעותי לאורך עשרות שנות שירותו".