תסמונת המתחזה: בן גוריון הקים מדינה. נתניהו מפרק אותה

לפני כשבועיים הואיל בטובו ראש הממשלה בנימין נתניהו לעלות צפונה, לפגישה נדירה עם ראשי המועצות בקו העימות. כלומר, עם אלה מהם שמוכנים לשבת איתו. המפגש התקיים בשלומי בשעה אחת וחצי בצהריים. הוא הביא איתו כמה שרים רלוונטיים, כדי לנהל שיח מול המנהיגות המקומית.

במהלך דבריו הפתיע נתניהו את הנוכחים כשפצח בנאום הלל לאחד, דוד בן גוריון. לא בגין, לא שמיר, אנשי מחנהו. דווקא הזקן, בן גוריון, מנהיגה המיתולוגי של תנועת העבודה, האיש שהקים את המדינה הזו יש מאין, כנגד כל הסיכויים. הרי אם באותם ימים היה "פולימרקט", אף אחד לא היה מהמר עלינו. ובצדק.

אנשים שאלו את עצמם מה יש לו מבן גוריון פתאום. התשובה הגיעה בהמשך דבריו של נתניהו: בן גוריון, הוא אמר, היה מנהיג דגול, אבל הוא לא היה מסוגל להגיד "לא" לאמריקאים ולמעצמות.

נתניהו התכוון למבצע סיני, שכונה גם מלחמת "קדש", כשישראל יצאה בשנת 1956 למלחמה יחד עם בריטניה וצרפת, וכבשה את כל חצי האי סיני מידי המצרים. נתניהו הסביר שלבן־גוריון לא הייתה היכולת לשמור על ההישג, והוא נאלץ להתאים את עצמו לתכתיבי המעצמות. מדינה קטנה, מוקפת אויבים, בת 8 בסך הכול, כבר הכריזה על עצמה "מלכות ישראל השלישית" - אבל אז הבינה את מגבלות הכוח, וחזרה הביתה עם זנב מקופל.

אצלי, אמר נתניהו, זה לא יקרה. בן גוריון הגדול התקפל בפני האמריקאים. אני לא אתקפל. אנחנו פועלים בכל הגזרות ולא נתקפל.

יו"ר יישובי קו העימות, משה דוידוביץ, שאל משהו כמו: "אבל ראש הממשלה, הרי ברור שאנחנו מוגבלים בלבנון, שאנחנו פועלים רק בדרום לבנון". בשלב הזה התערבה בשיחה הגרסה היותר גרוטסקית ופחות רהוטה של נתניהו, הלא הוא ישראל כ"ץ, שאמר: "אנחנו לא מוגבלים בשום מקום".

נתניהו השתלט מיד בחזרה על השיח, ובפאתוס דרמטי הודיע לנוכחים: "אני אגיד לכם, אנחנו פועלים בכל לבנון, בכל לבנון, גם בביירות, גם בבקעא וגם בדרום לבנון!". בשלב הזה נתניהו התנצל שהוא חייב ללכת, ועזב את המקום. לא השאיר מקום לשאלות. את הנאמבר שלו הוא נתן.

השאלות נשאלו עוד לפני כן, באותו בוקר, בשעה 9 וחצי, כשאותו פורום של ראשי יישובי קו העימות נפגש גם עם הרמטכ"ל וקציני צה"ל בכירים בעמיעד. כשרב־אלוף זמיר נשאל על ידי אחד מראשי המועצות מדוע צה"ל מוגבל בפעולתו רק לדרום לבנון ולא פועל מצפונה לו, השיב: זו שאלה שאתם צריכים לשאול את הדרג המדיני.

כי אחרי שנתניהו סיים את נאום ה"לא אתקפל" ו"אנחנו פועלים בכל מקום", הרימה המציאות את ראשה הכעור. לאט לאט, בתוך כמה ימים, התברר שנכפית עלינו הפסקת אש, שאסור לנו לתקוף בביירות, שאסור לנו לתקוף בבקעא, ושצריך לקבל אישור מוושינגטון על כל דבר - עוד לפני שמתחילים ללחוץ עלינו לפנות את צה"ל ממאחזיו בלבנון ולהתקפל. הרי בסוף, גם זה יקרה. אבל היי, ביבי נאם.

אין בעולם כולו, בכל ההיסטוריה, אדם שהוא הנגטיב המושלם של דוד בן־גוריון יותר מבנימין נתניהו. "הזקן" שהקים כאן מדינה על עיי חורבות; שנלחם בחמש מדינות ערב ובכנופיות המקומיות בראש יישוב נרדף וזעיר בן 600 אלף יהודים, חלק מהם פליטים, עם מעט מאוד תחמושת אלמנטרית, מעט מאוד נשק ומעט מאוד ברירה. בן־גוריון, שהלך כנגד כל הסיכויים והכריז על מדינה כשמאחוריו אין כלום, רק הים התיכון וים גועש של ערבים שנשבעו לזרוק אותנו לתוכו.

אביו של נתניהו, הפרופ' בן־ציון נתניהו, סירב לחתום יחד עם בן־גוריון על תעודת הלידה של המדינה הצעירה. הוא ארגן חבורה של רביזיוניסטים שקנו עמוד שלם ב"ניו יורק טיימס" ודרשו מבן־גוריון להגיד "לא" להצעת החלוקה. הזקן צפצף ואמר כן, למרות שההצעה הייתה איומה ונוראה.

נתניהו, 78 שנים אחרי תעודת הלידה שעליה לא חתם אביו, כותב עכשיו את תעודת הפטירה של אותה מדינה. כותב אותה בדם. לדעתי, לו היה איתנו בחיים, גם אביו היה מזדעזע.

תחשבו על כל ראשי הממשלה שהיו כאן, חוץ מבן־גוריון: על שרת, אשכול, גולדה, פרס, רבין, בגין, שמיר, שרון, אולמרט. בנט ולפיד עוד פעילים, אז אני חוסך לכם אותם. מה כל אחד מראשי הממשלה היה אומר לנוכח מעלליו של הנוכחי?

אתה לא בן־גוריון, מר נתניהו. הייתי אומר שאתה מוקיון, אבל מוקיון אמור להצחיק. אתה לא מצחיק. אתה בעיקר מבעית. ההרס שאתה מפזר כאן מסביב, על הטיפות האחרונות של הדלק שאין, הוא חסר תקדים. איבדת מזמן את הבלמים, את הבושה, את האחריות, את הממלכתיות. אתה כשל חיסוני בגופה של המדינה.

אתה עושה בדיוק ההפך מכל מה שהטפת לו כל חייך: מקדש את הטפילות, מחזק את המגזרים המשתמטים, ממשיך להאכיל את השמן בעודך בועט בראשו של הרזה, מפרק את מערכת המשפט שעליה הגנת, מבטל את עצמאות השופטים שבה התפארת, ועוד ידך נטויה. הכול הולך, הכול כשר, אפילו הדילים הרקובים, המושחתים ומעוררי הבחילה ביותר שאתה כורת עם שותפיך המשתמטים, האנטי־ציוניים, על חשבוננו, כבר לא מרגשים אף אחד. כבר לא מצפים ממך לכלום, חוץ מהתקווה שתשאיר משהו לאלה שיחליפו אותך, מתישהו.

אז מה היה לנו עד עכשיו? בשנת 2015 החליט נתניהו להילחם בהסכם הגרעין של ברק אובמה, התעלם מכל העצות ונסע לנאום בקונגרס מאחורי גבו של הנשיא הדמוקרטי, באקט שהיה גם משפיל וגם לא מועיל. ההסכם נחתם על הראש שלו, אבל הפגיעה העמוקה ביחסים עם המפלגה הדמוקרטית החלה אז, והיא נמשכת עד עכשיו.

ואז הגיע דונלד טראמפ. נתניהו התעלם, שוב, מכל האזהרות והעצות, ושכנע את טראמפ לצאת מהסכם הגרעין חד צדדית. זה אפשר לאיראנים להפסיק לקיים את ההסכם, דבר שאותו עשו בקפדנות עד אז. איראן התקדמה במהירות לגרעין, הוסיפה אלפי צנטריפוגות והעלתה את ההעשרה לרמה כמעט צבאית, כשהיא צוברת חומר מספיק ל-11 פצצות.

גם הפיאסקו הזה לא הספיק לנתניהו. טראמפ הובס, פרש, אבל חזר. לא אלמן ישראל, בטח שלא נתניהו. הוא הצליח לשכנע את הנשיא לצאת עם ישראל למלחמת גוג ומגוג, שהחלה בהישגים צבאיים חסרי תקדים והסתיימה, גם היא, בפיאסקו. את הגרעין האיראני לא הצלחנו להרוס, אבל את היחסים עם המפלגה הרפובליקנית דווקא כן.

המשטר האיראני נותר על כנו, מחוזק יותר, קיצוני יותר, חושש הרבה פחות. תשתית הגרעין נותרה אף היא באיראן, כמו גם האורניום.

מה שלא נותר כפי שהיה הוא הברית בין ישראל לארה"ב. מעמדנו באמריקה לא היה רע כל כך אף פעם. נתניהו הצליח להמיט על ישראל נזק שאף אויב לא היה מסוגל להמיט עלינו בזמן קצר כל כך. בנושא הזה, של יכולת ההרס, אין ל"מלאך החבלה" - כך כינה אותו יצחק שמיר - מתחרים כלשהם.

ישראל ניצבת היום לבדה. העולם מתעב אותה, אמריקה מאסה בה, בעלות בריתה האזוריות חוששות לחבור אליה מול עיניו של משטר איראני שואף נקם. כל זה בזכותו.

לפני יותר משבוע הוא סיפר לנו שניצלנו בנס. "אתם", הוא אמר, לא "אנחנו". מה לו ולזה. מדובר בנתינים, לא בשליט. הם ניצלו ממוות ודאי, מהשמדה מיידית. הוא באמת אמר את זה. צייר, כהרגלו, תמונת אפוקליפסה שלפיה אם לא היינו תוקפים את איראן ב"עם כלביא", ואחר כך ב"שאגת הארי", כבר לא היינו פה. הם כבר היו מגיעים לגרעין וזהו, הלך עלינו.

זה כמובן מופרך לגמרי, ומזכיר קצת את מה שהוא אמר בתחילת משבר הקורונה, כשהתברר שיש גם מקרים של הדבקה חוזרת בנגיף. הוא טען שזה יכול להיות סופה של האנושות. ובכן, האנושות עוד כאן. גם אנחנו, אם כי זה נראה זמני יותר מאי פעם.

למה אני נדרש לעניין? כי אם נתניהו צודק, הרי שהוא התחזה כל השנים ל"שומר ביטחון ישראל". השומר האמיתי של ביטחוננו לא היה נתניהו, אלא יחיא סנוואר. אלמלא תקף אותנו בשבעה באוקטובר, היינו עוד מסתובבים עם המשקפיים הוורודים המגוחכים שנתניהו הרכיב על חוטמו כמה שבועות לפני הטבח, כשהוא משייט מחופשה אחת לשנייה, מסביר לנו שמעולם לא היה כאן יותר טוב, מרגיע שהערכות אמ"ן על מלחמה רב־זירתית הן "הגזמה" וממליץ לנו לעשות חיים, לטייל וליהנות.

סנוואר הוא משק כנפי הפרפר שהניע את כל מה שקרה כאן: החל בטבח הנורא בעוטף עזה, דרך המלחמה האיומה, דרך חיזבאללה, בואכה איראן. נתניהו שלפני שבעה באוקטובר לא היה עושה כלום, אף פעם, בשום חזית. מאיפה אני יודע? כי זה בדיוק מה שהוא עשה לאורך כל שנות שלטונו הארוכות. שום דבר. הנציח את הסטטוס־קוו, קידש את ההכלה, הבליג על הכול, ברח מכל עימות או הרפתקה. העיקר להישאר ראש ממשלה.

מי שחילץ אותו מכל זה, למרבה הפלצות, היה סנוואר. קשה אפילו לכתוב את זה, אבל לפי ההיגיון של נתניהו, מי שהציל אותנו היה סנוואר.

זו כמובן שטות מוחלטת. מדינה צריכה לפעול להגנתה ולא לסמוך על רוצח ברברי שיעיר אותה בדקה ה-90. יחיא סנוואר ומוחמד דף הם צוררי היהודים הגדולים ביותר של העידן המודרני. הם פראי אדם שהמיטו עלינו את הגדול באסונותינו. הם הצליחו לנצל את מדיניותו הרשמית וארוכת השנים של נתניהו, שראה בשליטת חמאס בעזה נכס, כדי לבנות מפלצת טרור - במימון שנתניהו סידר להם - ולתכנן את אותו טבח נורא שביצעו בחסות מבצע הונאה מתוחכם, שניצל את היהירות והשאננות של צה"ל, אמ"ן והשב"כ, והפך לטרגדיה בלתי נתפסת.

בכל הקשור לחמאס ולעזה, הצדיק היחיד בעיר הוא אביגדור ליברמן. את המחדלים של צה"ל והשב"כ אנחנו מכירים. שילוב של כשלים מבצעיים, דגשים לא נכונים, דירקטיבה מדינית שסירסה את המקצועיות והזהירות, וכמובן היהירות והביטחון העצמי המופרזים, הביאו למה שהביאו. אשמתם של ראשי הזרועות השונים, בכירים כזוטרים, מוכרת ומבהיקה. כמעט כולם קיבלו אחריות מלאה, השלימו את המלחמה והלכו הביתה.

בכל הקשור לדרג המדיני, הצדיק היחיד בנושא הזה הוא ליברמן. בבואי לסקור את הרקורד של המועמדים המתמודדים בבחירות הקרובות בכל הנוגע לעזה, אי אפשר שלא להתפעל מליברמן, שהיה עקבי לאורך כל הדרך, ראה את הנולד, ניסה לשכנע את המערכת לפעול ולהקדים את האסון - אבל נתקל ביחס מתנשא ומזלזל.

בדצמבר 2016, כמה חודשים אחרי שנכנס לתפקידו כשר הביטחון, כתב ליברמן מסמך בן 11 עמודים שהיה אז סודי ביותר. היה בו הכול. נבואה מצמררת, מדויקת, שבה הוא טוען שאם ישראל לא תתעשת ותצא לפעולה צבאית יסודית ומאסיבית ברצועת עזה, יקרה אסון. הוא גם פירט: חמאס מתכנן פעולה צבאית שבמסגרתה כוחות גדולים שלו יפלשו לישראל, ישתלטו על יישובים, יבצעו טבח וייקחו בני ערובה. בזמנו, זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל זה כתוב. אחרי 7 באוקטובר המסמך הזה פורסם. חפשו אותו ברשת.

מסיבת העיתונאים שכינס ליברמן כשהחליט להתפטר מתפקיד שר הביטחון, ב־14 בנובמבר 2018, אחרי שנתניהו החליט להביא לרצועת עזה כסף קטארי במזומן ובלם את מאמציו של ליברמן ללכת לפעולה צבאית, הכילה אף היא את כל הסיפור. ליברמן מסביר מדוע התפטר ולא חוסך פרטים. כל מה שאמר אז, התגשם.

באחרונה נחשפתי לקטעי פרוטוקולים וסיכומי דיונים ביטחוניים סודיים שהתקיימו במערכת הביטחון במהלך השנתיים וחצי של כהונת ליברמן כשר הביטחון. הקריאה בהם היא הדגמה מושלמת של קונספציה. ליברמן מתעמת עם כולם - מהרמטכ"ל, דרך אנשי המודיעין ובכירי השב"כ, כולל ראש השב"כ - על הסוגיה הזו. כולם אומרים שחמאס מורתע והזמן פועל לטובת ישראל. רק ליברמן אומר ההפך. אני מביא כאן קטעים נבחרים:

ב-5 ביולי 2016 מבקר ליברמן באוגדת עזה. יחד איתו הרמטכ"ל גדי איזנקוט, מפקד פיקוד הדרום האלוף אייל זמיר ומפקד מרחב דרום בשב"כ. השיחה מוגדרת כ"התייעצות בנוגע למערכה עתידית בעזה". ליברמן מסכם את הדיון ואומר כי "בהינתן עימות עתידי, התוכנית היחידה הרלוונטית היא סלע עיטם (שם הקוד של תוכנית ישראלית למבצע צבאי מקיף בעזה, כולל מכת פתיחה עוצמתית, ב"כ)".

לדבריו, המבצע צריך להימשך 3 חודשים וצריך לקצר אותו כמה שאפשר. ליברמן אמר שהסבירות שהמבצע יאושר על ידי הקבינט לפני מרץ 2017 - מועד השלמת הקיר הסלרי התת־קרקעי - נמוכה, והנחה לבצע בינתיים ולפגוע בכמה שיותר מטרות שלא צריך לקבל עליהן אישור חריג. הוא הורה להכין את המבצע לפעולה, להמשיך לאסוף מטרות, בדגש על מטרות עצימות, מגדלים, מטרות שלטוניות ואיכותיות, כדי שמכת הפתיחה של המבצע תהיה משמעותית ותקל על ההמשך.

ב-4 בדצמבר נפגש ליברמן עם ראש השב"כ נדב ארגמן. גם הפעם הנושא הוגדר כעימות עתידי מול חמאס. ליברמן: "יש לחתור שהעימות הבא מול חמאס יהיה העימות האחרון, ולמנוע אחריו את שיקום הזרוע הצבאית. יש סיכוי שאחרי עליית טראמפ ושיתוף הפעולה שלנו עם מצרים וקטאר, ניתן יהיה לכפות על חמאס מתווה של שיקום תמורת פירוז, אם נפגע במספיק מטרות פיקוד ושליטה. זה הזמן למהלך כזה, כי חיזבאללה מושקע בסוריה וזה עלול להשתנות במציאות של הסדר אמריקאי־רוסי אחרי עליית טראמפ".

ארגמן חלק עליו. לדבריו, "לחמאס יש קושי להתחמש בנשק תקני. חיסול חמאס עלול להעלות גורמים יותר קיצוניים כמו ג'יהאד אסלאמי. הקיר הסלרי אמור למנוע מחמאס יכולת חדירה לישראל".

כאן צריך להוסיף שארגמן, והשב"כ בכללו, אכן האמינו שחמאס מורתע ושהוא האופציה החמורה פחות ממה שיש ברצועה - ג'יהאד אסלאמי, ארגונים סלפיים וכו' - אבל שב"כ גם החזיק בדעה מוצקה וקבועה בצורך לפעולה צבאית נרחבת נגד חמאס בכלל, או לפחות בעריפה מאסיבית של כל צמרת חמאס, כולל סנוואר ודף. הצעותיהם של שלושה ראשי שב"כ בעניין הזה, ביניהם ארגמן, נדחו על ידי נתניהו בקביעות.

בתאריך 23 בפברואר 2017 כונס דיון שכותרתו "התמודדות מול חמאס ברצועת עזה", בהשתתפות הרמטכ"ל איזנקוט, ראש אמ"ן הרצי הלוי, מפקד פיקוד הדרום אייל זמיר, ראש אמ"ץ ניצן אלון, רח"ט מחקר בשב"כ ורח"ט מחקר באמ"ן דרור שלום, ובכירים נוספים.

נ', רח"ט מחקר בשב"כ, הציגה את קצב ההתעצמות של חמאס, אבל הדגישה כי חרף המאמץ, "חמאס לא השיגה את קפיצת המדרגה ביכולתה להשיג אמל"ח תקני".

ליברמן: "לא מסכים, ככל שחולף הזמן מושגת קפיצת מדרגה בהתעצמות חמאס".

רח"ט מחקר דרור שלום: "הפער דווקא מתרחב לטובת ישראל, ולא מצטמצם כפי שטוען השר".

נ' מהשב"כ: "חמאס לא מעוניין בעימות בעת הזו".

ליברמן: "אז דווקא בגלל זה, זה הזמן להיכנס למערכה מולו".

מפקד פיקוד הדרום אייל זמיר: "ככל שעובר הזמן, זה מסייע לכוחות המתמרנים שלנו ולהתעצמות". זמיר הזכיר את התאריך מרץ 2018 כקו פרשת מים, אחרי השלמת הקיר הסלרי.

ליברמן: "מאז עליית ממשל טראמפ יש חלון הזדמנויות לישראל. בשנת 2021 ייבחר ממשל דמוקרטי שיהיה פחות אוהד לנו. כנגזרת מכך ייתכן שדחיית העימות ל־2021 תוביל להגבלה משמעותית של חופש הפעולה הצבאי שלנו, ועל כן נכון לממש מהלך התקפי יזום בעזה במהלך השנתיים הקרובות. גם בעולם הערבי צפויים שינויים שיכולים לגרום לאיחוד זירות שלא יועיל לנו".

לדברי ליברמן, ביחסי הכוחות שבין ישראל לציר הרדיקלי, ככל שעובר הזמן המאזן משתנה לרעתה של ישראל - וזאת בניגוד לטענותיהם של ראשי חטיבות המחקר מצה"ל ומהשב"כ. "בניגוד למה שנאמר כאן", הוא אומר, "קפיצת מדרגה ביכולות שב"כ כן תושג, בגלל התגברות קצב ההברחות וגם איכות האמל"ח שמשתפרת".

רח"ט מחקר בשב"כ העירה בשלב הזה כי "היעד האסטרטגי של חמאס בעימות עתידי הינו הסרת המצור, זאת במיוחד לנוכח היותה תנועה פרגמטית שמבינה כי החזון להשמדת ישראל אינו בהכרח בר מימוש".

ליברמן לא קיבל את הדברים, דחה אותם והדגיש כי "בראייתי, דף וסנוואר אינם בעלי תפיסת עולם פרגמטית, אלא בעלי תפיסת עלום דוגמטית במסגרתה הם רואים את השמדת ישראל כמטרה אסטרטגית ואילו הסרת המצור היא רק יעד להשמדת ישראל".

נ' מתעקשת: "חמאס לא מעוניינת בעימות כעת".

ליברמן: "ודווקא בגלל זה, זה הזמן המיטבי ליזום מערכה מולם".

"אין היגיון אסטרטגי במתקפה מקדימה"

ליברמן הוסיף: "כבר כיום ישראל אינה מסוגלת להשקיע את הסכומים הנדרשים לטובת ביטחונה הן בתחום מיגון העורף והן בתחום התשתיות הלאומיות. יש פוטנציאל שחיזבאללה יצטרף לעימות עם ישראל. ככל שתעמיק התובנה בחיזבאללה כי ישראל חלשה, כך הסיכוי להצטרפותו לעימות כזה תגבר. אם ישראל הייתה מביסה בניצחון מוחץ את חמאס וחיזבאללה בעימותים שהיו בשנים האחרונות, אזי העולם הערבי היה נוקט בצעדי נורמליזציה. בסביבה שלנו מבינים כוח ועוצמה".

רח"ט מחקר, תא"ל דרור שלום: "איראן ושאר הציר הרדיקלי רואים את ישראל דווקא כמדינה מתעצמת ולא נחלשת כפי שהציג השר. ישראל הגדירה את איראן כזירה ראשית ואת הזירה הפלסטינית ועזה כזירה משנית".

הרמטכ"ל איזנקוט: "בראייתי על פי תמונת המצב אין כל היגיון אסטרטגי ביוזמת מתקפה מקדימה כנגד חמאס ברצועת עזה במהלך 2017. המאזן האסטרטגי מול הציר הרדיקלי הוא לאין ערוך לטובתה של ישראל". איזנקוט ציין כי עליונות זו אף תגבר בשנת 2017.

ליברמן סיכם: "בעולם הערבי יש קושי להבין מדוע ישראל לא מכריעה את חמאס. דמות דוגמטית כמו סנוואר ישאף בהינתן ההזדמנות לממש את שאיפותיו למהלך צבאי יזום מול ישראל, כמו כיבוש יישוב וחטיפת בני ערובה, וזאת חרף המחיר הגלום בכך הואיל ובראייתו מדובר בהישג אדיר".

ליברמן ציין כי התרחיש הגרוע ביותר הוא הידרדרות למלחמה מול חמאס. במצב כזה ישראל תאבד את יתרון ההפתעה ואת האפשרות למבצע סיכול נרחב בתחילת האירוע. ליברמן הוסיף כי "לצד המאמץ להשגת מוכנות למימוש מהלך יזום בעזה החל ממרץ 2018, יש לשפר מוכנות למניעת הפתעה מצד חמאס".

למשתתפים הותר להגיב. ראש אמ"ץ, אלוף ניצן אלון, אמר כי "החלטה לצאת למבצע באופן יזום צריכה להתממש בנסיבות מאוד חריגות ולא על בסיס הערכות, השערות, תחזיות לגבי הצפוי להתממש בעוד שנתיים, במיוחד על בסיס תחזיות סמך לתקופה רחוקה". הוא הדגיש כי "על סמך הניסיון ההיסטורי, מלחמה אינה בולמת מרוץ חימוש ולמעשה ההיפך הוא הנכון. מלחמה מאיצה חימוש, ולמעשה ברור כי ההוצאות והמשאבים שישראל תצטרך להשקיע הן במלחמה והן בבלימת ההתעצמות אחריה יהיו גבוהים יותר מהיקף המשאבים שישראל תצטרך להשקיע במסגרת המדיניות הנוכחית, זאת במיוחד נוכח ההבנה כי חמאס אינו האויב הראשי של ישראל".

מפקד פיקוד הדרום אייל זמיר הסכים: "חמאס הכי נחות מאויבי ישראל". ראש אמ"ן הרצי הלוי שלל את הדימוי החלש שיוחס לישראל על ידי שר הביטחון, והדגיש כי ההפך הוא הנכון: ישראל נתפסת כמעצמה חזקה, בלתי צפויה ואגרסיבית, בעלת עליונות מודיעינית ומבצעית. הלוי התייחס לאפשרות שיהיה תיאום ושיתוף פעולה בין חמאס לחיזבאללה בתרחיש עימות עתידי, והטיל ספק בכך שחיזבאללה יצטרף באופן מיידי ללחימה לצד חמאס או אפילו יאפשר ירי רקטי מהזירה הצפונית. עם זאת, הוא הביע הסכמה עם הערכת שר הביטחון כי במהלך השנים הקרובות רמת התיאום ביניהם תלך ותגבר.

הלוי הדגיש כי השאלה שצריך לדון בה היא כיצד אפשר לשמר את חמאס מורתע ומוחלש לאורך זמן, ולא מה הוא המועד הנכון לפתוח במהלך יזום. זאת, לנוכח האפשרות שדווקא לאחר עימות ברצועה איראן תגביר את היקף הסיוע לחמאס, כפי שעשתה אחרי המערכות הקודמות ברצועה.

לסיכום, אמר הרמטכ"ל איזנקוט כי אין היגיון אסטרטגי במתקפה מקדימה על חמאס במהלך 2017, אבל יש לשפר מוכנות לפי +14 - כוננות לתקיפה תוך שבועיים. הוא הוסיף כי המאזן האסטרטגי הוא לאין ערוך לטובתה של ישראל ומתבסס על עליונות צבאית, וציין כי עליונות זו תגבר במהלך 2017.

ליברמן המשיך לקדם את יוזמתו להנחית על חמאס התקפה מאסיבית שתוביל להפלת שלטונו, אבל לשווא. מי שטירפד אותו פעם אחרי פעם היה האיש היחיד שסמכותו גוברת: בנימין נתניהו. ביבי, מי שהנחיל את מדיניות ה"הכלה" של חמאס - וגם של חיזבאללה - וחינך דורות של רמטכ"לים על ברכיה, עמד בסירובו.

בתאריך 13 בנובמבר 2018 פקעה סבלנותו של ליברמן. הקבינט כונס לדיון דרמטי בקריה משעות הבוקר עד אחר הצהריים. ליברמן דרש, שוב, מכה מקדימה על חמאס. היו אלה שבועות לוהטים שבהם חמאס איתגר שוב ושוב את ישראל, כולל מטחי רקטות ופגיעות בבאר שבע ובמקומות נוספים.

נתניהו, שהיה מתואם עם ראשי מערכת הביטחון, העדיף ללכת להסדרה. במקום לצאת למלחמה, שלח נתניהו את יוסי כהן לקטאר כדי להביא לחמאס כסף. ליברמן הניח את המפתחות למחרת והתפטר.

כמה דברים שחובה להדגיש: הערכותיהם של אנשי מערכת הביטחון לאורך הדיונים הללו לא היו מופרכות. כן, ייתכן מאוד שבשנים ההן חמאס לא היה בשל או מוכן למהלך של שבעה באוקטובר. זו עובדה. יכול מאוד להיות שהתעצמותו לא הייתה בקצב המצופה ויחסי הכוחות בינו לבין ישראל נותרו כפי שהיו, כלומר יתרון בולט של ישראל בכל התחומים.

דרור שלום, למשל, הקפיד להגיד בכל דיון ש"חיזוק חמאס יהיה בכייה לדורות". אלא שהאנשים האלה, כשהביטו על התמונה המלאה - על האיום האיראני המבהיל והמפלצת שבנה חיזבאללה - המעיטו במסוכנותו של חמאס. אני לא יודע מה הייתי אומר או חושב במקומם. היחיד שראה את האסון הנולד, שזיהה את הסכנה, שהביט בעיניים של המפלצת, הוא ליברמן.

לגבי איזנקוט: כאן, האירוע מורכב יותר. בפברואר 2015 הוא מחליף את בני גנץ כרמטכ"ל. קודם לכן נכנס אליו ראש אמ"ן הרצי הלוי בפנים חיוורות. "עלינו על תוכנית כיבוש הגליל של חיזבאללה", בישר לרמטכ"ל הנכנס, והציג בפניו את הנתונים: עשר שנות השקעה חשאית של חיזבאללה הניבו 6 מנהרות חודרות עמוקות ומודרניות, דרכן יפרצו 6,000 אנשי קומנדו של רדואן, כשבמקביל עוד 9,000 מחבלי חיזבאללה תוקפים מעל הקרקע. בסך הכול 15 אלף לוחמים מאומנים שיפרצו בבת אחת לגליל דרך עשרות נקודות פריצה ומנהרות.

איזנקוט מבין את האיום, ומקים צוות מטכ"לי בשיתוף פיקוד צפון ואמ"ן לסיכולו. הוא האמין שזה ייקח שנתיים. זה לקח שלוש וחצי שנים. לקראת סוף כהונתו הוא על סף ביצוע. בשלב הזה מגיע ליברמן ודורש לפעול בעזה. איזנקוט ראה את פריצת חיזבאללה לצפון הארץ כאיום אסטרטגי חמור יותר מחמאס בדרום. בנקודה זו, הוא צדק. ב־2018 חמאס לא היה מוכן ובשל ל"מבול אל־אקצא" - חומות יריחו. לקח לו עוד 5 שנים להשלים את ההכנות.

איזנקוט הכין בעזה את "מכת ברק" - אותה מלכודת קטלנית אסטרטגית שהוכנה במאמץ אדיר של אמ"ן וצה"ל, בשיתוף שב"כ. מיפוי של כל רשת המטרו האסטרטגית שבתוכה אמורים כל בכירי חמאס וטובי לוחמיו להסתתר בעת צרה. כל האמצעים להריסת המכלול הזה הוכנו. התוכנית הייתה לבצע תמרון בעזה, להכניס 3־4 אוגדות פנימה ולתת למאות, אם לא אלפי בכירי ולוחמי חמאס, לנהור לתוך המטרו. ואז להפיל אותו על ראשם.

כשאיזנקוט הוחלף על ידי אביב כוכבי, אירע מבצע "שומר החומות". נתניהו ספג שם מכות תדמיתיות קשות. מצעד הדגלים פוזר, ירושלים הופצצה על ידי חמאס בפעם הראשונה אי פעם. הוא נזקק לתמונת ניצחון שלא הייתה. הוא הורה לכוכבי לבצע את "מכת ברק". זה בוצע, רק בלי התמרון ובלי ההטעיה. המטרו הופל על הראש של אף אחד. המלכודת האסטרטגית שאמורה הייתה להשמיד חלק ניכר מחמאס, בוזבזה לריק.

מה זה אומר? לא הרבה. קשה לבוא לאיזנקוט בטענות על כך שהעדיף את הצפון על הדרום. הוא הקפיד להכין בניין כוח משמעותי גם לדרום. כשהתחלף עם כוכבי, אמר לו איזנקוט: הסרתי את איום המנהרות ההתקפיות סביב כל המדינה. בעזה יש את הקיר הסלרי, בצפון חסמנו את כל מנהרות חיזבאללה במבצע "מגן צפוני". הוא תידרך אותו על "מכת ברק" ואמר לו משהו כמו: "תעמיק את זה, יש כאן פוטנציאל לחיסול חמאס במכה אחת". הוא גם חפף איתו את מבצע הביפרים שהוכן מבעוד מועד. "אפשר להרוג כאן 7,000 אנשי חיזבאללה במכה אחת", אמר לו.

במציאות, גם מבצע הביפרים בוזבז, מבצע מכשירי הקשר - שהיה עוצמתי ממנו - כלל לא קרה, והביצוע היה חלקי מאוד. גם כך, התוצאות היו קשות ביותר מבחינת נסראללה.

כל האמור לעיל לא מקטין את ההתעקשות הנכונה, האובססיבית והמדויקת של אביגדור ליברמן בנושא עזה. הוא זיהה את חמאס כאויב מר ומסוכן שמסוגל לפגוע בישראל ומתכוון לעשות את זה. הוא ניסה לכפות על המערכת מבצע צבאי. הוא ערך את כל ההכנות ורב עם כולם בכל הישיבות. לקח לו שנתיים וחצי להבין שעם נתניהו לא יהיה מבצע, לא תהיה פעולה, לא תהיה יוזמה, לא יהיה כלום.

זה הזכיר לו קצת את דיוני השביעייה בעשור הקודם, סביב תקיפה באיראן. יחסי הכוחות בשביעייה היו לרעת נתניהו. היחידים שתמכו בתקיפת הגרעין האיראני היו נתניהו, אהוד ברק וליברמן. בוגי יעלון, בני בגין, אלי ישי ויובל שטייניץ התנגדו. ליברמן, בכל פעם שנשאל על יחסי הכוחות בשביעייה ומה הסיכוי להשיג רוב לתקיפת איראן, היה עונה: "הכל כלאם פאדי. לא תהיה תקיפה ולא יהיה כלום. ביבי פחדן".

היום מנסים חסידי נתניהו להאשים את מאיר דגן בכך שהגרעין האיראני לא הותקף בשנים 2011־2013. מדובר כמובן בתועבה ועלילת דם נגד גיבור ישראל שכבר לא נמצא איתנו. ראשית, כל ראשי מערכת הביטחון התנגדו. דגן התנגד, יורשו תמיר פרדו התנגד אף הוא. כל הרמטכ"לים התנגדו. כל ראשי אמ"ן וכל ראשי השב"כ וכל מפקדי חיל האוויר, לאורך שתיים או שלוש משמרות.

אלא שהם לא מחליטים. כשראשי המערכת מתנגדים, זו המלצה. הם חייבים לתת המלצה מקצועית. זה התפקיד שלהם. נתניהו יכול להחליט לתקוף גם בלי המלצתם. כל מה שהוא צריך זה להשיג רוב בקבינט. מה שעשה מנחם בגין, מה שעשה אהוד אולמרט. נתניהו לא עשה את זה. או בגלל שפחד, או בגלל שידע שהם צודקים.

לא הייתה שום סיבה לתקוף את הגרעין האיראני באותן שנים. להפך, היו הרבה סיבות לא לתקוף. דגן נהג אז להגיד ש"צריך לתקוף את איראן, אבל לעשות את זה רק כשהחרב על הצוואר, לא קודם".

את הגרעין האיראני אי אפשר להשמיד בתקיפה, כפי שהושמדו כורי הגרעין בסוריה ובעיראק. איראן, חכמה בהרבה מכל האחרים, הלכה על פרויקט גרעין מסוג אחר. בלי כור ובלי מטרה אחת מרכזית. פרויקט הגרעין האיראני מבוסס על העשרת אורניום ומפוזר בעשרות ובמאות אתרים מבוצרים ברחבי מדינת הענק.

עובדה: תקפנו. פעמיים. יחד עם המעצמה החזקה בתבל. ועדיין, זה שם. אם היינו תוקפים לפני 15 שנה, בלי ארה"ב, היינו בקושי מצליחים לדגדג את הפרויקט, והיינו גורמים לכך שאיראן הייתה פורשת מיד מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ופורצת לגרעין בגלוי, תוך שהיא מסבירה: ישראל, מדינה גרעינית, תקפה אותנו באלימות, מה שמאלץ אותנו לנקוט בהגנה עצמית ולהגיע לגרעין. זו הייתה ההערכה של כל בעלי המקצוע אז. זו גם ההערכה היום. זה בדיוק מה שהאיראנים עושים, או יעשו.

השבוע פרסמתי כמה ממעשיו ותוכניותיו של ראש המוסד הטרי, רומן גופמן. בין היתר, את העובדה שהקים לעצמו "מועצת חכמים" בת חמישה אנשים, שקיבלו נגישות מלאה למוסד, לעובדיו ותוכניותיו, ומסתובבים במטה כבתוך שלהם. למעט אחד, אין להם עבר במוסד או ניסיון מוסדי רלוונטי.

גופמן גם מנהל תחקיר משלו על שבעה באוקטובר, כלומר בעצם לא מקבל את שני התחקירים המפורטים שערך קודמו, דדי ברנע. הוא הדיח את סגן ראש המוסד ביום שנכנס לתפקיד, למרות שביקש ממנו פעמיים, קצת קודם, להישאר בתפקידו. הוא גם מבקש לבדוק בדיקה אסטרטגית את כל עבודת המוסד, הפעלת הכוח, בניית הכוח והמשימות. אולי חלק מהן לא רלוונטיות, אולי צריך להוסיף משימות חדשות.

מטאטא חדש הוא לא תמיד מטאטא טוב, אבל הוא תמיד נמרץ. גופמן משאיר על סובביו רושם של איש מוכשר, בעל קליטה מהירה וחשיבה יצירתית מאוד; תמיד מחוץ לקופסה, אולי אפילו מחוץ לאטמוספירה. זה נחמד. זה יכול להיות גם מסוכן.

ראשית, יש מקום להדגיש: גופמן לא מונה כדי לתקן את "כישלון" המוסד בהפלת המשטר באיראן. הכרונולוגיה לא מתאימה. ההחלטה הסופית על מינויו התקבלה בדצמבר 2025. המלחמה באיראן החלה חודשיים אחר כך. מה גם שאם תשאלו את דדי ברנע, אין כאן כישלון. יש כאן תוכנית מפורטת, שמכילה הרבה מאוד משתתפים, פרטים, פטנטים והפתעות, שכלל לא יושמה. הנשיא טראמפ בלם אותה בטרם יצאה לדרך.

התוכנית הזו, אליבא ד'ברנע, חיה וקיימת. היא גם יכולה עוד לבעוט, אלא אם כן הסנקציות יוסרו והמלחמה אכן תסתיים ביבבה הנוכחית. במקרה הזה, אין למה לצפות. התוכנית אמורה הייתה להתרחש סימולטנית בשלבים האחרונים של המלחמה: בתקיפות ממוקדות על תשתיות, בהחשכת טהרן, בהחדרת כוחות לוחמים כורדים מכיוונים שונים, בפגיעה שיטתית במה שנותר מההנהגה, ועוד מספר גדול של אירועים. עכשיו זו היסטוריה.

לגופמן ממתינים לא מעט שונאים במעלה הדרך. הוא נכנס למוסד כקרנף בחנות חרסינה. יש לו גם לא מעט תומכים ואנשים שחושבים שהגיע הזמן שמוח חריף מבחוץ יבוא לחשוב אחרת. אם אני עושה ממוצע של התגובות והדעות ששמעתי השבוע על פועלו של ראש המוסד החדש, הייתי ממליץ לו על קצת צניעות. הוא מדבר הרבה על צניעות, אבל עושה פחות.

להעיף את סגנך, אחד מאנשי המבצעים המוערכים ביותר שהיו במוסד אי פעם, איש ימין אידיאולוגי מובהק וחביבו של ראש הממשלה, בדרך המשפילה שבה פוטר, זה אירוע מיותר. זה מעיד שאתה לא באמת רוצה שמישהו מנוסה יהיה שם לידך. מילא, זה מאחורינו.

גם מחשבותיו על הפעלת המוסד בנושא הדה לגיטימציה של ישראל באירופה ובמערב מסוכנות ונפיצות. שמעתי על זה אזהרות רבות השבוע. "בשביל זה יש משרד החוץ", אמר לי בכיר במוסד לשעבר, "אנחנו לא יכולים להפעיל את האמצעים שלנו בנושא כזה אצל ידידים, זה יפגע בשיתוף הפעולה, בעבודה, בכל מה שבנינו עד היום".

המינוי של רומן גופמן לראשות המוסד היה מינוי נועז, שבתוכו הימור לא קטן. כולנו צריכים לקוות שההימור הזה יצליח.