שני דברים קורים בבניין משרדים גבוה ברעננה שיכולים לגרום להרמת גבה: מצד אחד - דני אבדיה, שחקן ה-NBA האדיר, מתאמן בבוקר בחצי אולם כדורסל בעיר המנומנמת, ומהצד השני - שמונה קומות מעליו הוקם לפני שלושה שבועות מטה מפלגה חדשה - מפלגת "ביחד" של בנט ולפיד.
למה זה מוזר? ראשית, כי בנט ולפיד ביחד הם לא בדיוק "מוצר צריכה בסיסי", לפחות לפי הסקרים האחרונים. ושנית, כי מתרחישי התרחישים בפוליטיקה הישראלית כבר מתערבים על ארוחות דשנות תוך כמה זמן השניים נפרדים - והשכרת משרדים יקרים לחודשים ארוכים היא צעד מחייב ומשמעותי.
הירידה בסקרים היא כבר לא סימן שאלה, לא מקרה חד-פעמי ולא בדיקה של סוקר אחד. זו מגמה ברורה: בנט ולפיד יורדים, איזנקוט עולה.
בנט ולפיד פשוט לא "חגגו" מספיק את החיבור ביניהם
מה קרה שם? תלוי את מי שואלים. יש מי שיסביר שימנים לא התחברו ללפיד ושמאלנים לא התחברו לבנט. יש מי שיאמרו שאיזנקוט היה ממילא במומנטום ציבורי, ואין קשר ממשי לאיחוד בין השניים. אחרים יסבירו שהרעש, הכותרות, הראיונות והגימיקים של בנט ולפיד, לעומת השקט העקבי של איזנקוט, הם שגרמו לכך. ויש גם הסבר שלפיו בנט ולפיד פשוט לא "חגגו" מספיק את החיבור ביניהם. הם לא צרבו אותו אצל הישראלים.
השניים הודיעו על החיבור - והלכו לעבוד: לבנות מטה משותף, לתכנן תוכניות, לסדר את הפעילים ולבנות שפה משותפת. אבל הם היו אמורים "לאכול את הראש" על החיבור הזה: להציף את הטוויטר, האינסטגרם והטיקטוק בסרטונים משותפים; להפציץ את הווטסאפ של הכתבים הפוליטיים בתמונות של בנט ולפיד משלבים ידיים בדרך לשקיעה, אוכלים צהריים ביחד, עושים שנ"צים ביחד. הם היו אמורים להראות את קארין אלהרר מיש עתיד וקרן טרנר של בנט עושות את אתגר השיפקה החריף, ואת יונתן שלו עושה הורדת ידיים עם נאור שירי. ככה ביחד, ביחד, ביחד - לצרוב ביחד. הם לא עשו את זה, ואולי הפסידו רגעים חשובים.
מה הם יעשו עכשיו? האם הכול אבוד? האם אפשר לעצור את הדימום? זו שאלה טובה. מצד אחד, מומנטום קשה לפצח. מה גורם לסחף ציבורי זו שאלה שטובי המוחות בעולם האסטרטגיה הפוליטית עבדו עליה במשך שנים - ולא תמיד ידעו לתת לה תשובה. מצד שני, השניים יכולים להתנחם בשלושה דברים.
קמפיין לוקח חודשים - בחירות עושים ביום אחד
ראשית, פוליטיקה היא מקצוע, והשניים האלה יודעים את המקצוע הזה היטב. בצוות שלהם יושבים יועצים ואסטרטגים מעולים, ויכול להיות שהרעיון הבא יבריק מעבר לפינה.
שנית, קמפיין לוקח חודשים - בחירות עושים ביום אחד. בחירות בישראל מוכרעות ב-15 שעות: מפתיחת הקלפיות בשבע בבוקר ועד סגירתן בעשר בלילה. זה יום אחד שדורש התארגנות ברמות הכי גבוהות שיש - תוכנות ממוחשבות, מעקב הצבעה, שינוע מצביעים, מערך לוגיסטי, הפעלת פעילים ועוד ועוד. ליש עתיד יש מנגנון משומן שיודע את העבודה. לפיד עשה את זה כבר שבע פעמים. יכול להיות שביום האחד הזה יהיה להם יתרון משמעותי על פני האחרים.
ושלישית, השעון התקשורתי והשעון הפוליטי לא עובדים אותו דבר. השעון התקשורתי החזיק בעבר "סערה" תקשורתית 24 שעות; היום הוא מחזיק אולי 24 דקות. הקצב משוגע, הקשב אפסי, סף הגירוי בעננים - וההשפעה בהתאם. השעון הציבורי פועל אחרת. הציבור הישראלי, שעסוק עכשיו בחופש גדול, טיסות, חוגים וקייטנות, לא צולל לכל פרסום, מהלך אסטרטגי או סקר. הוא נותן למשחק להתנהל, ויבוא בעוד חודשיים לשאול: "אוקיי, תנו לי שורה תחתונה, מה החלטתם בסוף?". ואז יחליט מה עמדתו. יכול להיות ששם התמונה תהיה אחרת.
המערכת הפוליטית בישראל ידעה דרמות ותהפוכות בתוך שבועות, ימים ולפעמים אפילו בתוך שעות. בשנת 1996 שמעון פרס הוביל בסקרים במשך חודשים, עד שגל פיגועי הטרור וקמפיין אגרסיבי של נתניהו הובילו לניצחון של נתניהו ב-29,457 קולות בלבד. בשנת 2021 התחיל בני גנץ את יום הבחירות כשהוא מתחת לאחוז החסימה - וסיים עם שמונה מנדטים.
ימים ספורים לפני הבחירות בשנת 2015 המחנה הציוני הוביל בסקרים, ונתניהו, בקמפיין "גוועלד", זינק ל-30 מנדטים. בשנת 2013 יאיר לפיד עשה את זה בעצמו, כשהסקרים ניבאו לו 10-12 מנדטים - והוא סיים עם 19.
ובקיצור, מוקדם מדי להספיד את בנט ולפיד. בפוליטיקה הישראלית הכול יכול לקרות.