עובדת בתעשיית המין חושפת למה היא מסרבת לקבל לקוחות נשים

מליסה טוד, עובדת מין בריטית, מלכת סאדו וכותבת טור קבוע ב"מטרו", רגילה לעסוק בנושאים שרוב האנשים מעדיפים שלא לדבר עליהם. בטור האחרון שלה היא נגעה באחת השאלות הפחות מדוברות בתחום העבודה שלה: האם לקוחות נשים שונות מלקוחות גברים - ואם כן, למה הן, לדבריה, הרבה יותר מסובכות וקשות לריצוי?

טוד, שכותבת על לקוחות, פטישים, יחסי כוח וזכויות עובדי מין, טענה כי מלכות סאדו רבות שהיא מכירה מסרבות לקבל נשים כלקוחות אחרי "רצף של חוויות איומות". לדבריה, היא מכירה עובדות מין שספגו צעקות מנשים שהגיעו למפגש זוגי ולא אהבו לראות את בני זוגן נהנים ממנו יותר מדי. במקרה אחר, סיפרה, אישה שפגעה בה תחושת הזנחה שפכה חבילת סוכר שלמה לתוך תיק של עובדת מין.

על עצמה סיפרה טוד כי יש לה רק שלוש לקוחות קבועות, וגם הן, לדבריה, "דורשניות, קנאיות ואובססיביות". אחת מהן, כתבה, מתקשרת אליה שוב ושוב אם היא לא עונה להודעה מספיק מהר. "גברים לא עושים את זה", טענה טוד, והסבירה כי מניסיונה, לקוחות גברים מצליחים בדרך כלל להפריד טוב יותר בין מפגש מיני לבין קשר רגשי.

לפי טוד, אחת הטעויות הנפוצות היא לחשוב שפטישים מיניים הם עניין גברי כמעט לחלוטין. לדבריה, זה לא נכון: גם לנשים יש פנטזיות, העדפות ופטישים ברורים. ההבדל, לטענתה, הוא לא בעצם הרצון - אלא באופן שבו הוא מתבטא.

נשים, כתבה, נוטות יותר לבקש דינמיקה, תחושה או אווירה. הן עשויות לרצות להיכנס לתפקיד מסוים, לשחזר תחושה מסוימת או ליצור סיטואציה בעלת מטען רגשי, אבל לא תמיד יתעקשו על כל פרט קטן בתפאורה. אם פריט מסוים חסר, לדבריה, החוויה לא בהכרח נהרסת.

אצל גברים, היא טוענת, זה עובד אחרת לגמרי. לדבריה, אצל לקוחות גברים הבקשה היא לעיתים לא "אני אוהב את הדינמיקה הזאת", אלא דרישה לפרט מסוים מאוד: טבעת מסוימת על אצבע מסוימת, טון דיבור מדויק, גרביים מסוימים או פעולה יומיומית שחוזרת על עצמה עד שהיא הופכת כמעט לטקס.

הדיוק הזה, לדבריה, דווקא הופך אותם לקלים יותר לריצוי. ברגע שהפרט ידוע, אפשר לספק אותו. אצל נשים, לטענתה, הדרישה פחות ממוקדת ויותר רגשית - ולכן גם קשה יותר לדעת מתי הן באמת מרוצות.

טוד מסבירה את ההבדל דרך דפוסי עוררות והרגלים שנבנים לאורך זמן. לדבריה, תשוקה גברית נוטה להיות יותר חזותית ומבוססת על סימנים חיצוניים, וכשאותו סימן חוזר שוב ושוב לצד עוררות מינית, הוא יכול להפוך מטריגר קטן לדבר המרכזי עצמו. מה שהתחיל כהעדפה מסוימת הופך, אצל חלק מהלקוחות, לדבר המדויק שבלעדיו החוויה לא "ננעלת".

כדוגמה היא סיפרה על לקוח שלה שמתקשה, לדבריה, לתפקד מינית בלי לדמיין את עצמו בתפקיד מסוים מאוד: לבוש בצווארון ועניבה, נושא את המעיל שלה ומגיש לה מרטיני. המטפל שלו, סיפרה, מנסה לעזור לו להפנות את תשומת הלב לגוף ולמגע, אבל מחשבותיו נודדות שוב ושוב לפרטים שוליים מחיי היומיום.

היא מדגישה שלא מדובר בשאלה מי "נורמלי" יותר. בעיניה, התשוקה פשוט מתארגנת אחרת: אצל גברים רבים היא נכנסת לתאים מסודרים, עם הפרדה בין החיים המכובדים שבחוץ לבין העולם הפרטי והמדויק של הפטיש. אצל נשים, לדבריה, המרחב הזה פחות טכני ויותר רגשי.

המסקנה של טוד, לפחות לגבי העסק הפרטי שלה, די חד-משמעית. לדבריה, נשים עשויות להגיע עם תשוקות עזות לא פחות מגברים, אבל עם דרישות פחות ברורות, יותר רגשיות והרבה פחות סבלנות כשהחוויה לא עומדת בציפיות שלהן.

זו כמובן נקודת מבט אישית של עובדת מין אחת, ולא מחקר על מיניות נשית או גברית. אבל דווקא משום שהיא מגיעה מתוך חדרי העבודה של מי שפוגשת לקוחות עם פנטזיות קיצוניות, היא מציעה הצצה נדירה לאזור שרוב השיח הציבורי כמעט לא נוגע בו: לא מה אנשים רוצים - אלא איך הם מבקשים את זה, וכמה קשה לספק רצון שלא תמיד יודע להסביר את עצמו.

אחרי שנים בתחום, טוד אומרת שהגיעה למסקנה פשוטה למדי: גברים אולי מוזרים יותר בפרטים הקטנים, אבל מבחינתה הם הרבה יותר קלים לניהול. נשים, לעומת זאת, מביאות איתן יותר רגש, יותר קנאה ויותר ציפיות שלא תמיד נאמרות בקול. לכן, לדבריה, למען השפיות שלה, היא לא מתכוונת לקבל עוד לקוחות נשים חדשות.