אלוף-משנה במיל' שמחה אפלבאום, הלך אתמול (שלישי) לעולמו בגיל 99. אפלבאום, ניצול שואה, שימש כסגן מפקד חטיבה 188 במלחמת יום הכיפורים, והיה ממקימי קיבוץ נצר סרני. סיפורו האישי הוא תמצית סיפור העם היהודי במאה העשרים- נעוריו בתקופת השואה ואת חייו הבוגרים הקדיש לתקומת העם היהודי.
הוא נולד בשנת 1927, בעיירה מאלץ' שבמחוז פרוז'ני (כיום בבלרוס), לבית מסורתי וציוני. אביו, יעקב, היה פעיל ציוני מרכזי שעסק בשליחת צעירים להכשרה חקלאית לקראת עלייתם לארץ ישראל.
בנובמבר 1941 גורשה המשפחה - שמחה, הוריו יעקב ורחל ואחותו הבוגרת אלה, לגטו פרוז'ני. במאי 1942 הצטרף לקבוצת נוער יהודי שברחה ליערות במטרה לחבור לפרטיזנים יהודיים ולחיילים הסובייטים. בנובמבר של אותה שנה הוא סיכן את חייו ושב בחשאי לגטו עם מספר צעירים כדי להצטייד במזון ובבגדים. במהלך המבצע נפגעו כמה מחבריו מירי הגרמנים, אך שמחה הצליח להימלט והגיע לבית הוריו.
בינואר 1943 חוסל גטו פרוז'ני. שמחה ומשפחתו נשלחו אל מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו, שם נספתה כל משפחתו - הוריו ואחותו הבוגרת. שמחה התחזה למבוגר מכפי גילו כדי להינצל מסלקציית המוות ונשלח לעבודות כפייה. על זרועו קועקע מספר האסיר 78524. הוא הועסק בסחיבת לבנים כבדות לבניית משרפות ולהקמת מחנה הצוענים.
שרד את צעדות המוות
באפריל 1943 הועבר למחנה אושוויץ 1, שם עבד בהנחת מסילות ברזל ובבינוי, עבודה שבה הוכה קשות עד לאובדן הכרתו ומחצית משיניו. בספטמבר 1943, לאחר שורת סלקציות, הועבר למפעל התחמושת D.A.V., ובאפריל 1944 הועבר למפעל סימנס במחנה בובריק הסמוך.
בינואר 1945, עם התקרבות החזית, נשלח שמחה לצעדת המוות לכיוון גלייביץ ומשם הועמס על קרון רכבת פתוח שנע מערבה. בצ'כיה קפץ מהרכבת הדוהרת ונמלט. הוא הסתתר במשך חמישה שבועות בסיוע איכרים מקומיים, אך נתפס לבסוף על ידי הגסטאפו, עונה קשות ונשלח למחנות בוכנוואלד וזכסנהאוזן.
באפריל 1945 הוצעד שוב בצעדת מוות נוספת לכיוון הים הבלטי תחת משמר אנשי אס-אס. בעיצומו של המסע המפרך נדר שמחה נדר: אם ישרוד וישאר בחיים, יעלה לארץ ישראל, יקים יישוב לזכר הוריו ובני משפחתו שנספו, וכן יצטרף לכוחות הביטחון של היישוב כדי לסייע בהקמת המדינה. ב-3 במאי 1945 שוחררו שרידי הצועדים על ידי צבא ארצות הברית.
הגשמת החלום הציוני
שמחה החל להגשים את נדרו באופן מיידי. לאחר השחרור הצטרף לקיבוץ בוכנוואלד בגרמניה, ובמרץ 1946 העפיל ארצה על סיפון אוניית המעפילים "תל-חי". בקיץ 1946 עבר הכשרה חקלאית בקיבוץ אפיקים ונשלח לקורס מ"כים של ארגון ה"הגנה".
עם פרוץ מלחמת העצמאות לחם בחזית הדרום והנגב במסגרת חטיבות גבעתי והנגב. ב-20 ביוני 1948, במהלך ההפוגה הראשונה ולפני מבצע "דני", עלה להתיישבות כמפקד יחד עם 16 מחבריו לקיבוץ בוכנוואלד בחוות שפון ליד באר יעקב. בכך הניחו את היסוד להקמת קיבוץ נצר, המוכר כיום כקיבוץ נצר סרני. בכך מימש את החלק הראשון של נדרו.
בהמשך המלחמה יצא לקורס קצינים ובסוף 1948 התמנה למפקד מחלקה בחטיבת הנגב. בסוף ינואר 1950 חזר לקיבוצו ומילא בו תפקידים בכירים, לצד פעילותו בהתאחדות התעשיינים.
שמחה המשיך לשרת ולחם במלחמות ישראל. את אחד המבחנים הגדולים שלו עבר במלחמת יום הכיפורים, אז שימש כסגן מפקד חטיבה ב' של חטיבת השריון 188 ולקח חלק מרכזי בשיקום החטיבה לאחר האבידות הכבדות שספגה בימי הלחימה הראשונים.
שמחה הגיע לדרגת אלוף-משנה במילואים בשריון, והיה בין היוזמים והמקימים של אתר ההנצחה ללוחמי החטיבה בלטרון.
מלחמת יום הכיפורים והפעילות להנצחת השואה
באותם ימים קשים של אוקטובר 1973, כאשר התבקש לדבר עם החיילים הצעירים שהיו צריכים לצאת אל הקרב, השמיע באוזניהם מונולוג מצמרר שביטא את תמצית חייו: "הביטו בחורים, אני כבר לא כל כך צעיר, וזאת המלחמה הרביעית שלי בארץ. הכי נורא היה באירופה. הם לקחו את הוריי, את כל בני משפחתי, מבלי שאפשר היה אפילו להתגונן, להרים יד, לצייץ. מאז לא ראיתי אותם. אם אתם שואלים מה בן אדם בגילי עושה כאן? הנה לכם תשובה: אני נלחם! אני נלחם כמו משוגע, כדי שמה שקרה לבני דורי - לא יקרה לבני הדור שלכם, לילדים שלכם".
עיתונאי "ידיעות אחרונות" אהרון בכר, תיאר את אותם רגעים בכתבתו: ''שמחה נשאר על הזחל"ם שלו, גופו מתוח עוד יותר, ורק מבטו המלווה אותם המשיך אחריהם אל קצה האופק, עד שהטנקים נבלעו בעננת אבק. פניו נשארו חתומים. כאשר נפנה לבסוף לעיסוקיו ושלח ידו אל מכשיר הקשר, ראיתי כי בזרועו חקוקות ספרות זיהוי של מחנה המוות באושוויץ".
גם לאחר שפשט את המדים, שמחה שם לו למטרה להנחיל לנוער את קורות השואה. במשך עשרות שנים הוא המשיך לשמש כאיש עדות במשלחות של בני נוער לפולין, וסיפר את סיפור עברו בבתי ספר ובבסיסי צה"ל, מתוך תחושת שליחות עמוקה. שמחה אפלבאום הותיר אחריו משפחה ענפה הממשיכה את דרכו: הוא היה נשוי לנעמי, ולהם שלושה ילדים ותשעה נכדים, כולם שרתו או משרתים ביחידות קרביות בצה"ל.
ליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ספד לאפלבאום: "שמחה היה מורה דרך במלוא מובן המילה. ניצול שואה, לוחם פרטיזנים, שורד מחנות ריכוז וגיבור מלחמת יום הכיפורים. כמח"ט 188 לקח חטיבה מוכת קרבות ובנה אותה מחדש. הוא היה ממובילי התעשייה הקיבוצית ומראשי התעשיינים בישראל".
מזכ"ל התנועה שיתף כי רק לפני כמה נקבר בבית השיטה את סגן-אלוף דור בן שמחון ז"ל. לדבריו, האירוע העלה מחשבות על יום הכיפורים. "בעיני רוחי ראיתי את שמחה עומד שם, מול השריונרים העייפים החוזרים מן המלחמה, מחזיר את כולם אל הכלים, אוסף את השברים ומוביל אותם מקרבות הבלימה אל ההתקפה", סיפר.
עוד אמר שמחה כי אפלבאום היה "אדם שידע את הקרבות הקשים ביותר, אך גם ידע לבנות". "הוא היה ממקימי המדינה, מאנשי ההתיישבות והקיבוץ, ממובילי התעשייה ומהאנשים שעיצבו את פניה של החברה הישראלית. סיפור חייו שזור בסיפורה של מדינת ישראל משנות התופת של אירופה, דרך מלחמות ישראל ועד לבניית קהילה, חברה וכלכלה", סיפר.
מזכ"ל התנועה הוסיף כי אפלבאום היה מאנשי הברזל והפלדה של דור הקמת המדינה. "בנה בית והניח יסודות איתנים לעתיד. יהי זכרו ברוך", הוסיף.
השאלון שיעשה לכם סדר - מי המפלגה שהכי מתאימה לעמדות שלכם?