יש לכם זכות מוסרית להפגין במדינה שאינכם תורמים לה כלום?

יש לי מכרים חרדים שחלקם שירתו שירות משמעותי בצה"ל. רובם ככולם עובדים לפרנסתם, משלמים מיסים ונוטלים עמי חלק בבניינה וקידומה של מדינת ישראל.

אני מקדים לכתוב את הדברים כי תכף נעבור מהתייחסות לחרדים כאוסף של פריטים - להתייחסות אליהם כציבור. לכן אסייג מראש: יש חרדים שהם גם אזרחים למופת.

ולמרות הפסקה הקודמת: כמחצית מהגברים החרדים אינה עובדת, נתון מקומם גם אם מתעלמים מהעובדה שבין אלה שמוגדרים כעובדים, יש רבים שמועסקים על ידי המדינה בעבודות ייעודיות עבור המגזר החרדי.

הנתון הזה מתקזז במעט עם שיעור עבודה גבוה מאוד, קרוב ל-90%, בקרב נשים חרדיות - ועדיין, כשמכניסים למשוואה את הזכאות לקצבאות מקופת המדינה מול הכנסות המדינה ממסים שמשלמים העובדים בחברה החרדית, מתקבל נתון מבהיל, שמספר מדוע בלי קשר לשירות צבאי או לאומי, לא יוכל הציבור העובד במדינת ישראל לשאת על גבו את הציבור הנזקק הזה.

כאשר מביטים באחוזי הגיוס לצבא בקרב החרדים, הנתונים מקוממים הרבה יותר: מדובר באחוזים בודדים בלבד, פחות מעשרה אחוזים (לא ניכנס כרגע לשאלה איך מודדים וכמה מהמתגייסים החרדים הם אכן כאלה). המשמעות מסנכרון של שני הנתונים היא שלא צריך לבלוש אחר רמאים שמצהירים על עצמם שתורתם-אומנותם, רבים לא מבטלים אותה לצורך גיוס, אבל כן לצרכי פרנסה.

הנתונים האלה הם גלויים וידועים, אבל מה המשמעות שלהם לגבי ההפגנות וחסימות הכבישים במחאה על הניסיון לאכוף את החוק במדינת ישראל על חרדים בני 18 שבחרו לערוק מצה"ל?

לשם כך צריך לבדוק עוד שני קהלים שהיו מעורבים בעשרים השנים האחרונות בגלי מחאה שכללו גם חסימות כבישים ועימותים עם המשטרה: תנועות המחאה נגד ההתנתקות (2005), מהימין הישראלי ותנועות המחאה נגד ההפיכה המשפטית (2023), רובן מזוהות עם המרכז והשמאל הישראלים.

נדרש שוב להכללה, אבל רק כדי לקבוע שלמרות מחלוקת אידיאולוגית בין שני הקהלים (ברוב המקרים: אני למשל הייתי נגד ההתנתקות, אך גם נגד רוב סעיפי החקיקה המשפטית), הרי שהשירות בצה"ל משותף למרביתם. נשווה ונעלה: הן בקרב אלה והן בקרב אלה, בלט הפרופיל הגבוה של השירות - לוחמים במילואים ויוצאי יחידות קרביות.

הוא הדין לגבי השתלבותם של שני הקהלים האלה, השונים כל כך בדעותיהם, בשוק העבודה: אם יש אבטלה בקרב הציבור הדתי-לאומי או בקרב הציבור החילוני-ליברלי, הרי שהיא בשוליים, ובוודאי אינה אידיאולוגית, שלא לומר מאורגנת, כפי שקורה (בהכללה) בציבור החרדי.

רוצה לומר, שניים מתוך שלושת הקהלים שחסמו וחוסמים כבישים ברחבי ישראל, עושים זאת כדרך שהם משרתים אותה בהגנה ובעבודה.

נכון שיש ניואנסים שמבדילים בין הקהלים, נכון שבשולי המחנה הדתי-לאומי-מתנחלי צמחו פורעי חוק שאינם מתגייסים לצה"ל ובקרב המחנה החילוני-ליברלי צמחה סרבנות.

נכון גם שיש הבדל בדרך שהתייחסו ומתייחסים לשני הקהלים רשויות המדינה כמו מערכת המשפט והמשטרה, אבל בכל הקשור לעשיה למען המדינה, רב המשותף על המפריד.

הוסיפו לזה את העובדה שרבים מהמוחים נגד ההתנתקות בשעתה, סברו שמדובר בתכנית שמקדם ראש הממשלה המנוח אריאל שרון, כדי לבלום חקירה נגדו, בעוד שרבים מהמוחים נגד ההפיכה המשפטית משוכנעים שנתניהו יזם אותה רק לצורך עצירת משפטו - והנה לנו עוד קו דמיון מהותי.

זכות המחאה שמורה לכל אזרח במדינה דמוקרטית. כלומר הזכות החוקית למחאה אינה מתעצמת, נפגמת או מושפעת כלל מהשאלה האם המפגין שירת בצבא או האם הוא עובד - ואם כן, איזה אחוז מס הוא משלם, אם בכלל.

כלומר, זכותם החוקית של חרדים, כיחידים וכציבור, למחות נגד המדינה, דרכה וחוקיה. השאלה לפיכך אינה משפטית אלא מוסרית: האם רשאי אדם לנסות ותקן את דרכיה של מדינה שהוא אינו מצדיק את קיומה, אינו מאמין בסמלי השלטון שלה ובחוקיה - ובחלק גדול מהמקרים אינו תורם לכלכלה שלה?

הדברים היו מקוממים גם כאשר באו המוחים משורות פלגים חרדיים קיצוניים שאינם נהנים כציבור מתשלומים וקצבאות מצד מדינת ישראל, אבל הם מקוממים שבעתיים כאשר ההפגנה - כמו זאת של היום - מאורגנת על ידי אגודת ישראל, חלק מרכזי בסיעת יהדות התורה, שמוסדותיה נהנים מתקצוב נדיב מטעם מדינת ישראל.

הם לא מכירים בצבא ההגנה לישראל - מבחינה אידיאולוגית, לא מכירים בערך העבודה ובתשלום מיסים - מבחינה מעשית, אבל לא מוכנים לשים את כספם היכן שנמצא פיהם ולשחרר אותנו מעול התקציבים הייחודיים (במיליארדים!) שהם משנוררים מקופת המדינה.

אפשר להמשיך את הדיון הזה הלאה, להיזכר בגועל בח"כ גולדקנופף שנתפס בעין המצלמה כשהוא מספר על כל ה"פוילע-שטיקים" שנועדו לארגן דירות לחסידי גור, על חשבון חיילים משוחררים. או אף משהו רק מתחילת השבוע הזה: התגוללות על רמת המזון שמקבלים העצורים בגין עריקות, מבלי לדעת שמאות אלפי חיילים, בני גילם, ניזונים ממנות קרב בנות כמה שנים.

למי שיתקע היום בעומסי התנועה הכבדים, בגינם יפסיד אולי פגישה עסקית חשובה, בילוי, טיסה לחו"ל או תור לרופא, חלילה, אין זה משנה מי משבש את התנועה: מתנחל דתי, קפלניסט חילוני או משתמט חרדי, ועדיין האמת חייבת להיאמר:

בשניים הראשונים ניכרים ו"נאמנים פצעי אוהב" (משלי, פרק כ"ז, פסוק ו'). להפרעה לסדר הציבורי של השלישי, שאינו נאמן ואינו אוהב, אין שום זכות מוסרית.