חמישים שנה לאחר אחת הדרמות הביטחוניות והמדיניות הגדולות ביותר בתולדות מדינת ישראל, חושפים מסמכים שהיו חסויים עד כה את שהתרחש מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות הדרמטיות באותם ימים. ארכיון המדינה במשרד ראש הממשלה חושף לראשונה את ישיבות הממשלה, ועדת השרים לביטחון ודיונים ביטחוניים נוספים שדנו במבצע אנטבה ובהשבת החטופים. הדברים שנכתבו באותן ישיבות גורליות מציגים מציאות קשה, מורטת עצבים, רוויית ספקות, חששות ושדים מהעבר.
ביום שבת, 3 ביולי 1976, בעיצומו של יום המנוחה, התכנס צוות שרים - הקבינט הביטחוני של אותם ימים - לישיבה מתוחה כדי להכריע סופית האם לאשר את תוכנית החילוץ הנועזת של צה"ל באוגנדה, או להיכנע לדרישות החוטפים. חשיפת הפרוטוקולים מאפשרת הצצה לדיונים, למתחים הפנימיים ולאמירות המצמררות של קברניטי המדינה ברגעי ההכרעה.
ראש הממשלה יצחק רבין פתח את הדיון הגורלי והסביר את נסיבות הזימון הדחוף בשבת: "זימנתי את ישיבת הממשלה הזו בעיצומה של השבת כדי להציג נושא כבד להכרעה". הוא פנה לשריו והסביר מדוע נמנע מפעולה צבאית בימים הראשונים, ובכך הגן על ההחלטה המקורית לפתוח במשא ומתן מדיני: "הממשלה קיבלה החלטה ביום ה' ואני הייתי בין הממליצים - לא הממליץ היחידי - לקבל אותה במצפון נקי, כי לא הייתה כל אלטרנטיבה אחרת. לא הייתה כל אלטרנטיבה צבאית שאפשר היה לבצע אותה במושגים של הזמן, של לוח הזמנים כפי שהוצג אז. יכול להיות שהיו נביאים שראו אפשרות לדחות את לוח הזמנים. ראיתי מחובתי לחדד את השאלה ולהציג אותה. אני משוכנע שההחלטה שנתקבלה הייתה נכונה".
בהמשך דבריו הציג רבין בפני הנוכחים את תמונת המצב המודיעינית המדאיגה, תוך דגש על תהליך הסלקציה והבידוד שביצעו החוטפים בין הנוסעים הישראלים לבין שאר החטופים: "מאז אנו נתונים בכל מה שקשור בהתפתחויות באנטבה... של בידוד של הישראלים, כולל בעלי הנתינות הכפולה. הם מציגים זאת שיש 60 ישראלים... מסתבר שהמספר הוא של 83 אזרחים, שהיו בעלי נתינות כפולה, והיתר הם רק אנשי הצוות. הבידוד הוא בידוד של הישראלים... במקביל לכך נעשו בדיקות האם קיימת אופציה צבאית סבירה. תוספת זמן, מידע ולימוד מאפשרים גם אופציה צבאית".
באחד הרגעים המטלטלים ביותר בישיבה, חשף ראש הממשלה רבין את השיקולים הקורעים שמלווים אותו, רחוק מכל אידיאליזציה של המציאות. בתשובה לשאלתו של שר הבריאות ויקטור שם-טוב, "אתה רואה סיכון סביר?", הציג רבין ניתוח צבאי קר וישיר של אסונות מהעבר הקרוב וההשלכות שלהם: "אני רוצה להציג את השיקולים שלי עם עצמי. קיימת אפשרות להוציא את הישראלים בתנאים שתיארתי מול מבצע שיהיו בו נפגעים בין המבצעים ובין בני הערובה, ואינני יודע את המספר. ובתנאים אלה נעמוד בפני בעיה, גם ציבורית וגם בעיה של הורים שיעשו הפגנה נגד ראש הממשלה ונגד הממשלה. אני בעד המבצע, לא מתוך אידיאליזציה, אני רחוק מזה, בידיעה למה אנו הולכים - לנפגעים, להרוגים. מי שמקבל את ההחלטה בלי להביא זאת בחשבון, איננו מקבל את ההחלטה על בסיס נכון ונכון. סיכון סביר כמו שראיתי במעלות. היו לנו 25% נפגעים בין בני הערובה. בסבוי אחוז הנפגעים היה יותר גבוה. בסבוי הלכנו על העקרון הזה, לא במעלות. במעלות היינו מוכנים לוותר, החלטנו לפעול כאשר ראינו או האמנו שאין סיכוי יותר למשא ומתן. אי אפשר לעשות הקבלה בין מעלות לבין מה שאנו מחליטים היום. אבל למה לעסוק בהיסטוריה, אנו הולכים למבצע מורכב עם נפגעים. כל כמה שיהיו פחות נפגעים ממה שתיארתי, זה יהיה הישג בלתי רגיל של המבצעים".
טבח מעלות (מאי 1974) והפיגוע במלון סבוי (מרץ 1975), אליהם התייחס ראש הממשלה, היו עדיין פצע טרי בקרב הציבור הישראלי. אלו היו שניים מפיגועי המיקוח הקשים והטראומטיים ביותר בתולדות מדינת ישראל, אשר בוצעו על ידי מחבלים פלסטינים שדרשו שחרור אסירים. בטבח מעלות חדרו מחבלים מהחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין ליישוב, רצחו אישה ועוד שלושה בני משפחה והשתלטו על בית ספר שבו ישנו תלמידים מצפת. במהלך פעולת חילוץ כושלת של סיירת מטכ"ל נרצחו 22 בני נוער. פחות משנה לאחר מכן, נחתו שמונה מחבלי פת"ח מסירה בחוף תל אביב, השתלטו על מלון סבוי הסמוך ולקחו את אורחיו כבני ערובה. בפריצת כוחות הביטחון למבנה נהרגו שמונה אזרחים ושלושה חיילי צה"ל, בהם אל"ם עוזי יאירי.
שר הביטחון שמעון פרס העניק לדיון את הממד המוסרי-היסטורי, והבהיר כי כניעה לטרור באנטבה תסרס לחלוטין את יכולתו של העולם המערבי להתגונן בעתיד, תוך שהוא מודה כי התמיכה ביציאה למבצע לוותה בהתלבטויות קשות: "אני יודע שאם ניכנע, לא תהיה עוד מדינה שתעז להילחם בטרור. היות והטרור הוא בינלאומי, יהיה קשה לפנות למקומות אחרים. כיהודי אני רואה את ההשלכות על העם היהודי. אני רואה את התמונה: שני גרמנים עומדים עם אקדחים שלופים מול ילדים ישראלים שכל חטאם הוא לא בהיותם ילדים, אלא ישראלים. כאן לא הפרידו בין מבוגרים וילדים, בין גברים ונשים. לגבי הישראלים, כולל בעלי נתינות כפולה, לא נעשתה הפרדה. לא בלב קל אנו מציעים זאת. זהו מבצע שצה"ל לא התנסה בשכמותו. זהו מבצע ראשון בהיסטוריה של ישראל מחוץ לגבולות המזרח התיכון. אנו צריכים להתמודד עם מרחקים גדולים. אף על פי כן כאשר משווים את שני הסיכונים ואת התוצאות, הגענו למסקנה, לאחר התייעצות עם ראש הממשלה ושר החוץ, הראויות להחלטה".
הרמטכ"ל, רב-אלוף מרדכי (מוטה) גור, הציג לחברי הממשלה את המתווה המדויק של הפעולה בשטח אוגנדה על גבי המפות: "זהו האזור של שדה התעופה באנטבה... שם נמצאים הישראלים". גור פירט את רעיון הנחיתה של מטוסי ההרקולס והשתלטות הלוחמים, וחשף בפני השרים קיומו של מערך רפואי מוטס וסודי שיוצב בקניה השכנה כדי לטפל בנפגעים בפעולת החילוץ: "הרעיון המרכזי הוא שאנו טסים עם ארבעה מטוסי הרקולס של חיל האוויר ונוחתים על המסלול החדש של אנטבה, מורידים כוח אשר משתלט על בית הנתיבות ומשחרר את החטופים. אם לא נוכל לתדלק את המטוסים באנטבה, הם ימריאו לניירובי, ינחתו שם, יתדלקו וימריאו. החלק הראשון יכול לעבור בסדר".
הרמטכ"ל מזכיר עוד שני פיגועים קשים שעדיין היו טריים בתודעה הישראלית. מדובר בפיגועים בנהריה ובבית שאן, שבהם חדרו מחבלים לבתי מגורים בשתי הערים ורצחו שמונה אזרחים. "סימן השאלה הוא כמו שהיה בבית שאן או נהריה, את האימפקט של לחימה, כמו בכל קרב - קשה להעריך", אמר גור. "אין לי ספק ביכולת שלנו להשתלט על המחבלים ולפנות את האנשים. כיוון שיש כמה סימני שאלה נקטנו בעוד כמה אמצעים היכולים לסייע. אנו עוד מעט מעלים מטוס בואינג שלא קשור למטוסים אלה, בו יהיו שלושה צוותים כירורגיים שאותם אנו מנחיתים מיד אחרי הנחיתה של המטוסים באנטבה - בניירובי. הם ייכנסו לבית החולים בניירובי. במידה ויהיו נפגעים ויהיה צורך להשאיר אותם בבית-החולים בניירובי, הצוות הזה יטפל בהם".
סגן ראש הממשלה ושר החוץ, יגאל אלון, העניק גיבוי מלא למבצע, אך הציף אל פני השטח את המתח החברתי-עדתי הקיים בחברה הישראלית - מתח שעל רקע האסונות הקודמים מקבל כעת ביטוי נוסף: "עכשיו, אני בעד המבצע הצבאי והייתי בעד המבצע הצבאי גם אילו הסיכויים היו מאוזנים בין האפשרות המדינית לבין האפשרות הצבאית. והסיבה היא פשוטה - כשאנו החלטנו על היענות לתביעות המחבלים, עשינו זאת בלב כבד. ידענו מה המחיר שישראל משלמת... אבל נהגנו באחריות ובזהירות ולקחנו על עצמנו החלטות קשות... אבל כבר נשאלו שאלות במדינה זו - מדוע כשבמעלות היו ילדים מעדה אחת, מיהרו לפעול, ואילו עתה, כשמרבית האנשים נמנים על עדה אחרת, מוכנים להתפשר?".
בדבריו התריע אלון כי כניעה לדרישות המחבלים ללא ניסיון לפעולה צבאית הייתה עלולה להתפרש בציבור באופן מעוות ומפלג, כאילו דמם של נוסעי הטיסה הבינלאומית המיוחסים, לכאורה, יקר יותר מדמם של תושבי הפריפריה שנרצחו במעלות, נהריה ובית שאן.
לפסיפס המשקעים ההיסטוריים נוסף מרכיב בעל משקל כבד, שהונח על ידי השר גדעון האוזנר, התובע המיתולוגי במשפט אייכמן. האוזנר מתח קו ישיר בין שואת העם היהודי להווה; שלושה טרוריסטים גרמנים נמנו עם חבורת החוטפים, ועל רקע הפרדת הנוסעים היהודים משאר החטופים הזעזוע בישראל היה עמוק. "חבל שאנו היחידים עומדים בקו הראשון, ולא פעם ראשונה בתולדות המדינה... לכן גם מסיבות עקרוניות אלה, כאשר אני רואה את האויב הנאצי עומד מול בני ערובה יהודים, אני חושב שאנו חייבים לעשות את המאמץ", אמר האוזנר.
מיד לאחר מכן, שיתף ראש אמ"ן, אלוף שלמה גזית, בעדות מצמררת מתוך הטרמינל באוגנדה: "הייתה שם אחת הנוסעות שהיא ניצולת השואה. כאשר היא ראתה את המחבל היא נכנסה להיסטריה. זה הזכיר לה את השואה. הגרמני 'עבד' עליה שעתיים כמו פסיכולוג ופדגוג והרגיע אותה במלוא העדינות". למשמע הדברים קטע אותו האוזנר הדרוך בשאלה: "שחרר אותה?", וגזית השיב: "יש סיפור שהוא מחזיק נשק בלי לדעת להשתמש בו". ראש הממשלה רבין הגיב בסרקזם: "ראש אמ"ן סיפר שהוא לא אוהב לירות. אני מעדיף את היורש הזה של הנאצים".
באותה שבת התקבלה הכרעה היסטורית. קברניטי המדינה החליטו כי המבצע יצא לדרך, כשהם מזכירים את המחיר הנורא של פיגועי הדמים ברחבי ישראל ונושאים את המשא הכבד של השואה.
לקראת סיום הישיבה מבהיר רבין למשתתפים כי יש להקפיד על מעטה חשאיות קיצוני שבו הותר לשרים להכחיש ולשקר - הכל למען השגת אותן שניות יקרות של הפתעה על מסלול הנחיתה באנטבה: "אנו יכולים לתרום אחרי ההחלטה להצלחת המבצע, כי המפתח להצלחה זוהי ההפתעה. בין הפתעה לאי-הפתעה זה ההבדל בין קטסטרופה לבין הצלחה. כל דבר בלתי זהיר, כל דיבור בטלפון בהקשר לכך - מסכן את המבצע. שום שר לא מודיע על ישיבת הממשלה. הוא מכחיש. אם עיתונאים מטפלים, יש להכחיש. מוצדק לא לומר אמת במקרה כזה. אפשר להודיע בשלב יותר מאוחר שהייתה ישיבת ממשלה. תנו לנו לבדוק זאת. זו צריכה להיות מערכת שלמה שלא צריכה להיות מוגזמת. גם עודף טיפול במשא ומתן, גם הוא יחשיד אותנו".
ההבנה הייתה ברורה: המשחק הדיפלומטי והתקשורתי חייב להימשך כרגיל, כאילו ישראל נערכת לכניעה ולשחרור מחבלים, שכן כל בדל מידע שידלוף יביא לקטסטרופה בנמל התעופה באנטבה.