"בתי שרון דורשת בשלומך", אמר באמפתיה אידי אמין, המנהיג הקפריזי של אוגנדה, לבן שיחו הישראלי. פרץ החום מצד הרודן האוגנדי הובע בזמן שבאותם רגעים ממש, בשדה התעופה באנטבה שבארצו, החזיקה קבוצת טרוריסטים 105 בני ערובה - יהודים, ישראלים וצוות מטוס של חברת אייר פראנס. בן שיחו מצידו השני של קו הטלפון, שנמצא בישראל, היה ברוך בר-לב (בורקה). "תודה לך... הוד מעלתו", ענה בורקה. "עד שאמצא הזדמנות לבוא לבקר אותך, האם תוכל לנקוט בכל הצעדים הנחוצים ולדאוג ששום דבר לא יקרה לבני הערובה?", פנה אליו בבקשה.
חילופי הדברים הללו נאמרו במהלך אחת מחמש שיחות טלפון בין אל"ם (במיל') ברוך (בורקה) בר-לב לנשיא אוגנדה אידי אמין, במהלך שבוע חטיפת המטוס לאנטבה בסוף יוני ובתחילת יולי 1976. על הקשר בין השניים באותם ימים גורליים פורסם בעבר, כמו גם חלק מתמלילי השיחות, אולם היום מתפרסמים כל תמלילי השיחות וגם אזכורן בישיבות הממשלה המכריעות. היום מובן עד כמה עמוק ומשמעותי היה הקשר הזה, ועד כמה חשוב הוא היה עבור מקבלי ההחלטות בישראל.
ארכיון המדינה במשרד ראש הממשלה חושף לראשונה את ישיבות הממשלה, ועדת השרים לביטחון ודיונים ביטחוניים נוספים שדנו במבצע אנטבה ובהשבת החטופים, ובמסגרתם גם את חלקו של בורקה. המסמכים שנחשפים כעת מפרטים כיצד קברניטי המדינה הציבו את קו הטלפון החם הזה כעורק מודיעיני ומדיני משמעותי. ראש הממשלה יצחק רבין ושר הביטחון שמעון פרס ישבו פעם אחר פעם באותם ימים וניתחו את תמלילי השיחות הללו כדי לחלץ שביבי מידע קריטיים, לפעול כדי שידאג לשלום החטופים, ולנסות באמצעותו להרוויח עוד זמן מול שעון החול שהפכו החוטפים.
מי היה אותו אזרח ישראלי שהצליח לחדור אל פסיכולוגיית המעמקים של הרודן חסר היציבות? בר-לב נולד ב-1924 בליטא ועלה ארצה בגיל 10 עם משפחתו, שהתיישבה בבאר טוביה. מגיל 17 כבר שירת כנוטר, ובמלחמת העצמאות, ב-20 במאי 1948, נמנה עם מגיני דגניה. במשך השנים חזר וטען בעקשנות כי הוא זה שעצר בשער הקיבוץ, בבקבוק מולוטוב, את הטנק הסורי הראשון, בעוד חברי הקיבוץ פגעו בטנק שבא אחריו - דרישה שלו להכרה היסטורית שנדחתה על ידי ענף היסטוריה בצה"ל. כשהוקמה חטיבה 8 הממוכנת בפיקודו של יצחק שדה, פיקד בורקה על פלוגת החרמ"ש של הגדוד. הוא נפצע בקרבות הקשים אך חזר לפקד על כוחותיו כשרגלו מגובסת, וזכה לשבחים מאלוף ישראל טל שצפה ב"בורקה הגיבור כובש את עוג'ה אל-חפיר (ניצנה)". לימים יקרא בורקה לאחת מבנותיו בשם "ניצנה".
בהמשך דרכו הפך למג"ד נערץ של גדוד 82, אז גדוד הטנקים היחיד בצה"ל. הוא הקים את חטיבה 27 כסמח"ט, נפצע במלחמת סיני, ובראשית שנות ה-60 הקים את חטיבה 14 והיה למפקדה הראשון. במלחמת ששת הימים כבר כיהן כראש מטה פיקוד מרכז. בשלהי שנות ה-60 יצא לאוגנדה כנספח צה"ל וראש משלחת משרד הביטחון. שם, הרמטכ"ל המקומי אידי אמין, שתפס בהמשך את השלטון בהפיכה צבאית, ראה בבורקה את איש אמונו המוחלט. פרסומים שונים בלונדון ובאוגנדה אף ייחסו לבורקה מעורבות עמוקה בהפיכה שביצע אמין. "הוא שכנע את מפקד משטרת אוגנדה שלא לדכא את ההפיכה", כך נטען, ואף הוסיפו: "ביום ההפיכה עצמו הוא ישב יחד עם אמין במשרדו ושניהם ביחד בחרו את שרי הממשלה החדשה. אחר כך הוא גם כתב למנהיג החדש את נאום הבכורה שנשא ברדיו אוגנדה". על אף שגירש את הישראלים מאוגנדה ב-1972, לבורקה נותרה פינה חמה ועמוקה בליבו של אמין. לטענתו, במלחמת יום כיפור הוא אף חיפש את בורקה במחנה שבויים בסוריה, למרות שבורקה כלל לא נפל בשבי.
כדי להבין את מי שישב מהצד השני של קו הטלפון, יש לצלול לדמותו של אידי אמין דאדא, שליט אוגנדה שאישיותו המורכבת נעה בין ססגוניות מגלומנית, הומור, אכזריות ותהפוכות נפש קיצוניות. קשריו של אמין עם ישראל היו עמוקים, יצריים ורוויי סתירות: בראשית דרכו כרמטכ"ל אוגנדה הוא טופח מקרוב על ידי מערכת הביטחון הישראלית, זכה לסיוע צבאי רחב, ואף עבר קורס צניחה בצה"ל, בו קיבל כנפי צניחה מבלי שהשלים את כל המטלות. כנפי הצניחה נתלו על החליפה שלו לצד עשרות אותות שונים ומשונים שאימץ לעצמו, וכמעט שקרעו את בד החליפה מרוב משקל. ישראל ראתה בו בן ברית אסטרטגי באפריקה, והוא מצדו העריץ את "חייליה האמיצים של ארץ הקודש" ופיתח קשר אישי הדוק עם קציניה, ובראשם בורקה.
אולם בעקבות סירוב ישראלי לספק לו מטוסי קרב לתקיפת טנזניה השכנה, חלה תפנית חדה; אמין גירש מארצו את כל חברי המשלחת הישראלית, הפך לאנטי-ישראלי חריף והידק את קשריו עם שליט לוב מועמר קדאפי ועם ארגוני הטרור הפלסטיניים. במסמכים שמפורסמים היום נמצאת גם "תיקיית אידי אמין", שמפרטת את התבטאויותיו מאז ניתוק היחסים עם ישראל. בין השאר אמר שישראל אחראית לסבל הפלסטינים ואין לגנות את טבח הספורטאים במינכן, שהיטלר צדק כשהשמיד שישה מיליון יהודים, שיש שליטה ציונית בכלכלת ארצות הברית וב-C.I.A, שאותו ישראל הפכה לקבוצת מרצחים. הוא מצוטט כבר ב-1973 כי "כל ישראלי שייכנס לאוגנדה יימסר לידי ארגוני השחרור הפלסטינים, כדי שיוכלו להחזיק בהם כבני ערובה כדי להבטיח את שחרור אחיהם". שלוש שנים אחר כך הוכיח כי להבטחה הזאת יש כיסוי.
כאשר התברר כי מטוס "אייר פראנס" החטוף נחת באנטבה בחסותו של אידי אמין, בורקה הוזעק למשרד הביטחון. הוא הוכנס לדיון מיוחד בלשכת שר הביטחון שמעון פרס לצד אנשים נוספים שהכירו את הרודן מקרוב. הערכת המצב שלהם נשענה בדיוק על אותה אישיות הפכפכה: אמין לא ירצה בהרג בני הערובה, אך במקרה של פעולה צבאית, צבא אוגנדה עלול להגיב באכזריות. הנוסחה שהציעו לחילוץ הייתה פסיכולוגית: "הדרך הנכונה לפנות אליו היא דרך הדמיון. הוא אדם החי בעולם דמיוני". על בסיס אבחנה זו הוחלט כי המגע הרשמי עם אמין לא ייעשה בערוצים ממשלתיים, אלא באמצעות פנייה "פרטית" של בורקה. באחד מדיוני ועדת החוץ והביטחון באותו שבוע הוסבר כי "החברות ביניהם רבה וגדולה... תיווכחו לדעת מן הדברים באיזו מידה יש ביניהם הבנה". אגב, ברדיו אוגנדה דיווחו בזמן אמת על הערוץ הטלפוני שבין אמין ובורקה. באחד השידורים אף המליץ רדיו אוגנדה ליצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, כי יעלה את בורקה לדרגת גנרל "משום שהוא עשה למען החטופים יותר מראש הממשלה". ההתייחסות הרשמית של ישראל הייתה כי לא ידוע על שיחות כאלה.
בשיחות הטלפוניות הדרמטיות בורקה הפעיל על אמין מניפולציות רגשיות מתוחכמות, כשהוא פונה אליו בתארים "הוד מעלתך" ו"ידידי לעולם". הוא הבטיח לו כי אם ישחרר את החטופים "ייכנס להיסטוריה כעושה שלום גדול", יזכה בפרס נובל, ואפילו הזכיר לו את צוואת אמו המנוחה: "האם אתה זוכר, אמך לפני שמתה אמרה לך לעזור לישראלים מארץ הקודש?". אמין מצדו התרפק על הידידות וחזר והצהיר באוזניו: "אם תבוא לפה, תרגיש בבית. מפני שאתה חברי הטוב, אף אחד לא יפגע בך... תאמר לממשלתך שאני רוצה לראותך בתפקיד חשוב מאוד". בר לב משיב: "אני יכול לבטוח רק בך ובאלוהים, לא באף אחד אחר".
בעוד קברניטי המדינה בירושלים מקשיבים בדריכות לכל מילה, על קו הטלפון התנהלה שיחה שבה דרישות שלום חמות והתעניינות בבנות הזוג ובילדים תפסו מקום מרכזי לא פחות מדרישות המחבלים. ההתעניינות המשפחתית הזו הייתה הדדית ושזורה לאורך כל הערוץ הפתוח. כבר בשיחה הראשונה, כשאמין נשאל על ידי בורקה לשלומו, הוא ממהר להשיב בלבביות ואז מתעניין בטבעיות רבה בשלומה של נחמה, רעייתו של הקצין הישראלי:
אמין: "מה שלומך ידידי, שלום אשתך?"
בר-לב: "כולם בסדר"
אמין מבקש את מספר הטלפון בביתו של בורקה, כדי שיוכלו להמשיך בשיחות. "932529 זה ביתי", משיב בורקה ואמין מוודא האם זו הקידומת של תל אביב. "כן, זה תל אביב, הוד מעלתו", מאשר בורקה.
הקרבה הזו, מעטה הכבוד שבורקה מעניק לאמין, המעורבות ההדדית של הבנות והנשים, וההתעניינות בשלום בני המשפחה, היו מעין פתיון שאיפשר לבורקה לחדור אל "עולם הדמיון" של אמין. זה גרם לרודן האוגנדי להרגיש בטוח לחלוטין ולחשוף מידע. בזמן שהדרג המדיני התלבט בין אופציה צבאית לניהול משא ומתן, השיחות של בורקה הפכו למקור מודיעיני חיוני ביותר של ישראל באותן שעות.
בישיבת הממשלה המתוחה ב-1 ביולי 1976, שהוגדרה כ"סודית ביותר", הקריא שר הביטחון שמעון פרס באריכות את תמלילי השיחות. מהשיחות הללו דלתה ישראל פרטים קריטיים: אמין חשף במו פיו את ספירת בני הערובה המדויקת, את המיקום שבו הם מוחזקים ("בתוך שדה התעופה הישן של אנטבה, שאתה מכירו היטב"), ואת העובדה שהמחבלים פיזרו שתי שורות של חומרי נפץ מסביב למבנה ובתוכו. אמין גם אמר לבר-לב כי מפקד החזית העממית הגיע לאנטבה וקבע "דד-ליין" חדש. לעיתים בורקה גם הרשה לעצמו לנזוף באמין. הוא הביע בפניו פליאה על הגעתם של מחבלים נוספים מהחזית העממית והביע פליאה על כמויות חומר הנפץ שבידי הטרורסיטים.
חשיבות השיחות הייתה גדולה וקברניטי המדינה דנו במשמעותן, כפי שעולה מתוך המסמכים. באותם ימים מורטי עצבים אף סוכם עקרונית כי בורקה יטוס בעצמו לאוגנדה כדי לפגוש את אמין פנים אל פנים, בניסיון להרוויח זמן. כפי שסיכם פרס בפני השרים, הקשר היה כה אינטנסיבי עד כי "בר-לב היה מוכן לסיים את השיחה, אבל אמין המשיך אותה".
גם לאחר שחיילי צה"ל נחתו באנטבה, חיסלו את המחבלים וחילצו את בני הערובה, הקשר הישיר בין תל אביב לקמפלה לא נותק. בשעה 1:15 בלילה, מיד לאחר המבצע, התקשר בורקה לאמין כדי לגשש אם הוא מודע למה שקרה. כשהבין שהעיר את אמין ושאינו יודע דבר, הודה לו על "שיתוף הפעולה". "האם בכלל עשיתי משהו?", שאל אמין העייף. "עשית בדיוק איך שרצית", משיב בורקה. "מה קרה?", שואל אמין המבולבל, שמבטיח כי ינסה "לפתור את הבעיה הזאת עד סיום האולטימטום מחר בבוקר".
לפני שהשיחה מסתיימת קובעים השניים לדבר שוב למחרת. אבל אמין שומע על מבצע החילוץ והשיחה הקדימה לבוא - בשעה 4:00 בבוקר התקשר אמין הזועם לביתו של בר-לב. למרות הכעס על הרג חייליו, הטון שלו כלפי בורקה ורעייתו נותר חם ומקורב באופן תמוה: "תשמע, אני לא הערכתי אף אחד מלבדך. אתם ידידיי ואף פעם לא אשכח אתכם", אמר. באותו הבוקר נכנסה לשיחה גם נחמה, רעייתו של בר-לב, וחילופי הדברים ביניהם סוריאליסטיים וממחישים את כפל פניו של הרודן:
אמין: "טוב, אלוהים יברך אותך ואת קולונל בר-לב, אלוהים יברך את עם ישראל".
נחמה בר-לב: "תודה רבה לך. אני רוצה לבוא אליך באחד הימים".
אמין: "כן, אתם ידידיי ואף פעם לא אשכח אתכם".
נחמה בר-לב: "ומה שלום רעייתך, האם הכל בסדר?"
אמין ביקש לחזור ולדבר עם בורקה רק כדי לסיים בברכה: "אלוהים יברך אותך ואת משפחתך ואת עם ישראל".
השיחה האחרונה התקיימה מספר ימים לאחר מכן, ב-9 ביולי 1976, ותוכנה מדהים. אמין, שנשמע במצב רוח טוב ואף צחק, פנה לבר-לב והחמיא מפי אויב שזה עתה הושפל: "לא כפוליטיקאי אלא כחייל, עשיתם פעולה יפה... חבל שהרגתם לי את החיילים... אתם חיילים טובים, פעולה טובה".
באותה שיחה אחרונה הרודן האוגנדי, שהבין כי "הטרוריסטים רק עושים לו צרות" והצהיר כי לא יתעסק איתם יותר, אף הגדיל לעשות וביקש מבורקה, כמעט באגביות, שישראל תספק לו חלקי חילוף למרגמות, לזחל"מים ולטנקים שלו שנפגעו במבצע. הוא נפרד ממנו בבקשה: "ד"ש לחברי לרבין, שר הביטחון וגנרל (חיים) בר לב".
אבל אמין, איש לא מאוזן וחסר מעצורים, שניהל את השיחה במצב רוח מבודח, הפגין בה גם את אכזריותו. בורקה שאל על גורלה של אחת מבנות הערובה שלא חזרה עם שאר המטוסים:
בר-לב: "מה עם האישה?",
אידי אמין: "לא יכול להגיד לך בטלפון. דיברתי על זה עם השגריר הבריטי".
הכוונה הייתה לדורה בלוך, בת ערובה ישראלית-בריטית בת 74, שאושפזה בבית חולים בקמפלה לפני הפשיטה ולא חולצה במבצע. בורקה ניסה לנצל את הערוץ החם ואת העובדה שאמין פירט בפניו קודם לכן על בני הערובה שקיבלו טיפול רפואי, כדי לגלות מה עלה בגורלה. אולם אמין סירב למסור פרטים והסתיר את האמת הנוראה, ולפיה כבר ביום המבצע הוא הורה לאנשיו לרצוח את בלוך כנקמה.