הקו החם, המוקשים והמאבק על האגרות: הקרב הבא סביב מצר הורמוז כבר החל

למרות הפסקת האש בין ארצות הברית לאיראן והחתימה על מזכר ההבנות בשווייץ, המחלוקת סביב עתידו של מצר הורמוז רחוקה מלהסתיים. בעוד וושינגטון, טהרן, דוחא ומוסקט מנסות להחזיר את אחד מנתיבי הסחר החשובים בעולם לפעילות מלאה, מתגלעים חילוקי דעות סביב הפיקוח על המעבר הימי, האפשרות לגביית אגרות מעבר, פינוי המוקשים, מנגנוני התיאום הביטחוניים ואף שאלת הפיקוח הבינלאומי על ההסכם כולו.

ההתפתחויות האחרונות מלמדות כי פתיחתו מחדש של המצר כבר אינה רק סוגיה כלכלית או ימית, אלא אחד מתנאי הקיום להבנות שהושגו בין וושינגטון לטהרן.

מצר הורמוז מחבר בין המפרץ הפרסי לים הערבי ונחשב לאחד מנתיבי השיט החשובים בעולם. לפי נתוני מינהל המידע לאנרגיה של ארצות הברית (EIA), כ-20% מסחר הנפט והגז העולמי עובר דרכו.

במהלך המלחמה בין ארצות הברית, ישראל ואיראן, נעצרה כמעט לחלוטין התנועה במצר. חברות ספנות ביטלו הפלגות, מכליות אנרגיה עוכבו ונמלי המפרץ נכנסו לכוננות.

כעת מנסים הצדדים להחזיר את הפעילות לשגרה, אך הדרך לשם מורכבת יותר מכפי שנראה בתחילה.

אחד הסעיפים הפחות מוכרים במזכר ההבנות הוא הקמת מנגנון תיאום ישיר בין ארצות הברית לאיראן. ראש ממשלת קטר ושר החוץ שלה, מוחמד בן עבד א-רחמן אאל ת'אני, אמר בריאיון לפייננשל טיימס כי הוסכם על הקמת "קו חם" בין המדינות כדי למנוע אי-הבנות במהלך פתיחתו מחדש של המצר.

לדבריו, האיום המרכזי הוא גורמים שינסו לנצל את מערכות התקשורת הימיות כדי לשדר אזהרות או הוראות כוזבות לספינות ולהתחזות למשמרות המהפכה.

גם ראש צוות המשא ומתן האיראני, מוחמד באקר קאליבאף, אישר כי הצדדים הסכימו על הקמת קו טלפון חם ומרכז קשר ייעודי, שאליו יוכלו כלי שיט לפנות במקרה של בלבול, תקלה או חשש לאירוע ביטחוני.

אחת המשימות הדחופות ביותר היא פינוי מוקשים ימיים שהונחו במהלך הלחימה. על פי ההבנות שהושגו, פינוי המוקשים אמור להסתיים במהלך 30 הימים הראשונים של תקופת הפסקת האש המוארכת.

במקביל, מזכ"ל הארגון הימי הבינלאומי (IMO), ארסניו דומינגס, הודיע ל-BBC כי הארגון נערך למבצע פינוי נרחב של יותר מ-11 אלף ימאים שנתקעו במפרץ במהלך המלחמה.

לדבריו, המבצע יתבצע בשיתוף פעולה עם איראן, עומאן, ארצות הברית ומדינות נוספות באזור, לאחר שהתקבלו ערבויות ביטחוניות המאפשרות ניווט בטוח.

אחת הסוגיות הנפיצות ביותר נוגעת לשאלה האם איראן תוכל בעתיד לגבות אגרות מעבר מכלי שיט החוצים את המצר. מזכר ההבנות קובע כי במהלך 60 הימים הקרובים המעבר במצר יהיה חופשי מאגרות, אך מותיר עמימות לגבי ההסדר הקבוע לאחר מכן.

הסעיף העוסק בעתיד המצר קובע כי איראן ועומאן יקיימו דיונים על "ניהולו העתידי ושירותי הספנות במצר הורמוז", בשיתוף מדינות המפרץ ובהתאם למשפט הבינלאומי. הניסוח הזה עורר חשש בקרב חלק ממדינות האזור כי טהרן תנסה בעתיד להטיל תשלומים על מעבר ספינות.

מזכיר המדינה האמריקני מרקו רוביו דחה את האפשרות באופן חד משמעי. "זהו נתיב מים בינלאומי. שום מדינה אינה רשאית לגבות אגרות או תשלומים במעבר ימי בינלאומי", אמר במהלך ביקורו באיחוד האמירויות. גם ראש ממשלת קטר הבהיר כי מבחינת דוחא מדובר בקו אדום. "זהו שער היציאה היחיד שלנו אל העולם. איננו יכולים לקבל מצב שבו הנתיב הזה יהיה נתון לשליטה או להתניה", אמר.

מאחורי ההצהרות הפומביות על יציבות אזורית מסתתרת גם מתיחות. לפי דיווח ב"גרדיאן", איחוד האמירויות, בחריין וכווית חוששות שהקלות הסנקציות ושחרור נכסים איראניים מוקפאים יאפשרו לטהרן להזרים משאבים נוספים למערכת הביטחון ולמשמרות המהפכה.

ברקע, איראן ממשיכה לטעון כי חלק ממדינות המפרץ סייעו לארצות הברית במהלך המלחמה. דובר משרד החוץ האיראני, אסמאעיל בקאאי, האשים השבוע את איחוד האמירויות, כווית וירדן בסיוע למבצע האמריקני נגד איראן ואמר כי טהרן "לא תוותר על הנושא".

הסימנים הראשונים להתאוששות כבר נראים בשטח. חברת המעקב הימי קפלר דיווחה כי 36 ספינות עברו במצר ביום שני - נתון המהווה את היקף התנועה הגבוה ביותר מאז תחילת מרץ. במקביל, ראש ממשלת קטר העריך כי התנועה הימית תחזור לרמות רגילות בתוך שבועות ספורים.

גם בתחום האנרגיה מתחילים להופיע סימני התאוששות. חברת QatarEnergy הודיעה כי תחזור בהדרגה לייצור מלא של גז טבעי נוזלי לאחר הנזקים שנגרמו למתקן ראס לאפן במהלך המלחמה. לדברי אאל ת'אני, "בתוך שבועות ספורים הייצור יחזור לרמתו הרגילה", למעט המתקנים שנפגעו.

אך המבחן האמיתי עוד לפנינו. למרות ההתקדמות, רבות מהסוגיות המרכזיות עדיין פתוחות.

השיחות הטכניות בין ארצות הברית לאיראן צפויות להתחדש בשבוע הבא, ובמוקדן יעמדו עתיד תוכנית הגרעין האיראנית, הפיקוח של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, מנגנוני הביטחון במצר הורמוז והסדר הקבע לתנועת הספנות.

בינתיים, מצר הורמוז הפך לסמל של המאבק הרחב יותר בין וושינגטון לטהרן: לא רק על נתיב מים אסטרטגי, אלא על מאזן הכוחות במזרח התיכון כולו. הצלחת ההסכם תימדד לא רק במספר הספינות שישובו לעבור במצר, אלא גם ביכולתם של הצדדים למנוע מהמשבר הבא לפרוץ.