האם יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, יסרב לקיים הוראה של בג"ץ בפרשת בחירת מבקר המדינה? זו השאלה שמעסיקה עכשיו רבים במערכת המשפטית והפוליטית, אבל היא מפספסת חלק מהסיפור. ברקע עומדים הדיווחים שלפיהם אוחנה נוטה שלא לאפשר הצבעה חוזרת על בחירת עו"ד מיכאל ראבילו לתפקיד מבקר המדינה - גם אם בג"ץ יורה על כך.
אלא שראבילו הוא לא הסיפור כולו. הוא רק המקרה המתוקשר הנוכחי שדרכו נחשפת אסטרטגיה רחבה יותר: להפוך את העימות עם מערכת המשפט לקמפיין הבחירות של הליכוד. השאלה היא לא רק אם הליכוד יציית לבג"ץ, אלא למה הוא דוחף בכל הכוח למשבר חוקתי.
כדי להבין את זה צריך להסתכל על המגרש שממנו נתניהו מבקש לברוח. מאז 7 באוקטובר הוא הבטיח לציבור "ניצחון מוחלט" - בעזה, מול חיזבאללה וכמובן באיראן. אלא שהפער בין ההבטחה למציאות הולך ומתרחב.
בעזה, חמאס שולט ביד רמה. בלבנון, חיזבאללה לא נראה מורתע, ודאי שלא מובס, והביטחון לתושבי הצפון לא נראה באופק. מול איראן, אחרי שתי מערכות צבאיות, איראן יוצאת מהעימות כשידה על העליונה: האורניום בידיה, הטילים הבליסטיים במקומם - ושלטון האייתוללות יציב מתמיד.
הבעיה הפוליטית של נתניהו היא שהאכזבה מהביצועים המבישים שלו לא מגיעה רק משמאל. היא מגיעה מתוך הבית. חלקים גדולים בציבור הימני רצו ניצחון והכרעה - לא הסברים ולא מלחמות בסבבים. הם רצו לראות את מה שהובטח להם: חמאס מושמד, חיזבאללה מתאדה ואיראן בהנהלה חדשה.
אל זה מצטרף הפצע הפנימי הרגיש ביותר: גיוס החרדים. זה נושא שהליכוד רוצה להעלים מסדר היום הציבורי בתקופת הבחירות. בזמן שמילואימניקים נשחקים ומשפחות משלמות מחיר כבד, יותר ויותר מצביעי ימין שואלים מדוע נתניהו שוב נכנע למפלגות החרדיות. בביטחון הוא לא סיפק הכרעה; בגיוס הוא לא סיפק שוויון בנטל. בשתי הזירות שבהן הבייס שלו ציפה ממנו לעוצמה, הוא נראה חלש ורופס.
ופוליטיקאי שמפסיד במגרש אחד - מייד מחפש איך להחליף מגרש.
המגרש הנוח ביותר לליכוד הוא המאבק במערכת המשפט. שם לא צריך להסביר למה חמאס עדיין קיים, למה חיזבאללה לא הובס, למה האייתוללות עדיין שולטות באיראן או למה החרדים לא מתגייסים. שם יש סיפור פשוט, מוכר וטעון: הכנסת מול בג"ץ, העם מול האליטות, נבחרי הציבור מול שופטים ש"בוחרים את עצמם", ימין מול מערכת משפט שרק מפריעה לו למשול. נתניהו לא "נגרר" לעימות מול בג"ץ - הוא גורר לשם ביודעין.
זה הסיפור שהליכוד יודע לספר. זה הסיפור שמדליק את הבייס. וזה הסיפור שמאפשר לנתניהו לברוח מהמקומות שבהם הוא נמדד בתוצאות אל המקום שבו הוא נמדד בנאמנות למחנה.
לכן פרשת מינוי ראבילו למבקר המדינה היא לא רק פרשת ראבילו. היא הברז הראשון שנפתח במערכה. סביב הבחירה שלו כבר היו כל החומרים הדרושים לעימות גדול: מועמד שהוא עורך דינו הוותיק של נתניהו, הליך בחירה שנוי במחלוקת, טענות לפגיעה בחשאיות ההצבעה, עתירות לבג"ץ, ועכשיו גם אפשרות שסמכות בית המשפט תיתקל בסירוב מצד יו"ר הכנסת.
אבל גם אם זה לא היה ראבילו, זה היה מגיע ממקום אחר: מהוועדה לבחירת שופטים, מפיצול תפקיד היועצת המשפטית לממשלה, מהחלשת שומרי הסף, מחקיקה שמחזירה בדלת האחורית חלקים מההפיכה המשפטית או מכל פסיקה שבכירים בקואליציה היו מציגים כעוד התערבות של בג"ץ ברצון העם.
לכן השאלה אם יקיים את הפסיקה או לא היא משנית. השאלה החשובה היא הדפוס. והדפוס ברור: נתניהו מוביל את המדינה לנקודות חיכוך עם מערכת המשפט. לא במקרה, לא בטעות, אלא מתוך אינטרס פוליטי.
כל יום שבו מדברים על בג"ץ הוא יום שבו פחות מדברים על חמאס בעזה. כל יום שבו מדברים על "ריבונות הכנסת" הוא יום שבו פחות מדברים על קריסת הצפון. כל יום שבו מדברים על "שלטון הפקידים" הוא יום שבו פחות מדברים על הכישלון באיראן. וכל יום שבו הבייס כועס על מערכת המשפט הוא יום שבו הוא פחות כועס על נתניהו.
זו המטרה: להפוך מערכת בחירות שעלולה להתמקד בכישלונות ביטחוניים, בשחיקת המילואים, בגיוס החרדים ובשאלת האחריות של נתניהו, למערכת בחירות על בג"ץ. להחליף דיון בתוצאות במבחן נאמנות למחנה.
ולכן צריך לומר זאת בפשטות: נתניהו לא נקלע למשבר חוקתי. הוא יוצר אותו וצועד אליו בעיניים פקוחות. לא כי זה טוב למדינה, לא כי זה פותר את בעיות הביטחון. הוא צועד לשם כי זה טוב לקמפיין הבחירות.
המשבר החוקתי הוא לא תאונה בדרך - הוא הדרך.
בחירות 2026 - בואו לבדוק מי המפלגה שהכי מתאימה לעמדות שלכם?