מתלבשות או מתפשטות? סרטוני האופנה שחושפים יותר מדי ומביכים גולשים

סרטוני התארגנות מול המצלמה הם כבר מזמן לא דבר חדש. משפיעניות אופנה ולייפסטייל מצלמות את עצמן בוחרות בגדים, מחליפות לוקים, מתלבטות מול המראה/מצלמה ומסבירות איך להרכיב לוק שלם מכמה פריטים. זה פורמט פשוט, נגיש, ולעיתים גם שימושי. אלא שבתקופה האחרונה גרסה מסוימת של הסרטונים האלה מעוררת דיון הרבה פחות נינוח.

במרכז הוויכוח נמצא טרנד שבו יוצרות תוכן פותחות סרטוני לבוש כשהן עומדות עם הגב למצלמה, לעיתים בלי חולצה, כשחלק מגופן חשוף, ואז משליכות חזייה באוויר או לובשות אותה מול העדשה לפני שהן עוברות לשלב הבא של ההופעה. בחלק מהמקרים מדובר בסרטוני אופנה רגילים לכאורה, אבל הפתיחה שלהם נראית לגולשים רבים כמו ניסיון מכוון לתפוס תשומת לב בשניות הראשונות.

וזו בדיוק הנקודה שעוררה את הדיון: האם מדובר בעוד דרך יצירתית לפתוח סרטון, או בטריק מיותר שמכניס מיניות גם לתוכן שאמור להיות בסך הכול סרטון בגדים?

הביקורת סביב הטרנד התגברה לאחר שיוצרת התוכן האוסטרלית ג'ואלה ג'קסון פרסמה סרטון שבו יצאה נגד התופעה. הסרטון שלה צבר יותר מ-300 אלף צפיות, ובעקבותיו נפתח דיון רחב על גבולות החשיפה בסרטוני אופנה יומיומיים.

"למה חלק מהנשים האלו מצלמות את זה כשהן ממש בלי חולצה?", שאלה ג'קסון בסרטון. בהמשך הוסיפה: "למה אני מקבלת הצצה מהצד לשדיים שלהן? אני לא רוצה לראות אותך לובשת חזייה. אני יודעת איך עושים את זה".

הדברים שלה נגעו בעצב חשוף אצל לא מעט גולשים. חלקם כתבו שהם חשבו שהם היחידים שמרגישים אי נוחות מול הסרטונים האלה. אחרים טענו שהטרנד "מביך", "מיותר לגמרי" ושאנשים נהיו "יותר מדי בנוח" עם מה שהם מעלים לרשת. היו גם מי שהזכירו את הצד הפחות מדובר של סרטונים כאלה: הטביעת הדיגיטלית. כלומר, העובדה שתוכן שנראה כרגע קליל או טרנדי יכול להישאר ברשת הרבה אחרי שהטרנד עצמו ייעלם.

חלק מהגולשים טענו שהפתיחות החשופות אינן מקריות, אלא חלק מאסטרטגיה מוכרת ליצירת "הוק" - רגע פתיחה שנועד לגרום לצופה לעצור ולא להמשיך לגלול. בעידן שבו סרטון צריך למשוך תשומת לב כמעט מיד, שלוש השניות הראשונות הפכו לשטח נדל"ן יקר במיוחד.

לפי ההיגיון הזה, פתיחה חריגה, חושפנית או לא צפויה מגדילה את הסיכוי שהצופה יישאר. לא בהכרח כי הוא מתעניין באאוטפיט, אלא כי הוא מנסה להבין מה בדיוק קורה מולו. עבור יוצרות תוכן שמתחרות על חשיפה, צפיות ומעורבות, גם עצירה קצרה של המשתמש יכולה להיות משמעותית.

אבל כאן בדיוק מתחיל חוסר הנוחות. מבקרי הטרנד טוענים שסרטוני "תתארגנו איתי" הפכו בחלק מהמקרים לפחות עוסקים באופנה ויותר במנגנון למשיכת מבטים. במקום שהבגד יהיה מרכז הסרטון, הגוף הופך לפתיח. וזה, מבחינתם, כבר משנה את כל האופי של התוכן.

מהצד השני, לא מעט משתמשים יצאו להגנת היוצרות. הטענה המרכזית שלהם פשוטה: מי שלא רוצה לצפות - יכול להמשיך הלאה. "היופי באפליקציה הזאת הוא שיש לכם אוטונומיה לגלול", כתב אחד המגיבים. אחרים טענו שהביקורת מוגזמת, ושאם יוצרות תוכן מרגישות בנוח לבטא את עצמן כך, אין סיבה למנוע מהן לעשות זאת.

חלק מהמגיבים גם טענו שהדיון כולו מנופח. "זה לא כזה עמוק", כתבה אחת המשתמשות. אחרת שאלה בפשטות: "למה זה אכפת לכם?". מבחינתם, מדובר בגוף של היוצרות, בעמודים שלהן ובבחירה שלהן. מי שמרגיש לא בנוח יכול לדלג, לחסום או ללמד את האלגוריתם להראות לו פחות תכנים כאלה.

ועדיין, עצם העוצמה של הוויכוח מראה שהסרטונים האלה נוגעים בשאלה רחבה יותר: איפה עובר הגבול בין ביטוי עצמי לבין תוכן שנועד בעיקר ללכוד תשומת לב? האם חשיפה היא תמיד בחירה אישית לגיטימית, או שלפעמים היא הופכת למטבע במאבק על צפיות?

הוויכוח סביב הטרנד הזה כנראה לא יסתיים בקרוב, בעיקר כי שני הצדדים מחזיקים בטיעונים שקשה לבטל לגמרי. מצד אחד, לא כל סרטון חושפני הוא בהכרח "בעיה", ולא כל ביקורת על חשיפה מגיעה ממקום ענייני. מצד שני, גם לא כל דבר שמקבל צפיות הופך אוטומטית למהלך יצירתי מבריק.

מה שבטוח הוא שסרטוני האופנה ברשת כבר מזמן לא עוסקים רק בבגדים. הם עוסקים במבט, בשליטה על תשומת הלב, באלגוריתם, בגבולות של אינטימיות ובשאלה כמה מהחיים הפרטיים שלנו אנחנו מוכנים להפוך לפתיח של סרטון.

בסוף, הטרנד הזה כנראה לא יפיל את עולם האופנה ולא ישנה את הרשת. אבל הוא כן מזכיר משהו די בסיסי על העידן הנוכחי: לפעמים כל מה שצריך כדי לפתוח ויכוח גדול הוא חזייה אחת שנזרקת באוויר, מצלמה פועלת, והרבה מאוד אנשים שלא מצליחים להחליט אם הם אמורים לצפות - או להסיט מבט.