"אלה שמות בני ישראל". כך מתחילה הפרשה הראשונה של הספר החדש אותו החלו קוראים בבתי הכנסת, גם באלה הקרובים למקום מגוריכם. זה גם הנושא שעל צירו ינוע ספר שמות החביב - בני ישראל. לאחר שספר בראשית דן באופן מטריף בהיווצרות העולם, דן ספר שמות בהיווצרות עם ישראל. יציאת מצרים, הלהיט ההיסטרי של הספר, מהווה את אקט הגיבוש העיקרי של העם, מקומות ספורים לפני מעמד הר סיני, בו קיבלו אבותינו את לוחות הברית ישר בפנים.
ספר שמות, ידידי, מספר גם על מעבר פאזה ביחסי האלוהות והאדם. הפוקוס האלוהי בעולם עובר מיחידים להמון. לא עוד כריתת בריתות על בסיס חוזה אישי בין הקב"ה לאבותינו, משל היו אלה כוכבים החותמים עם זכיין בערוץ השלישי. מעתה, אם יש דיבור עם אלוהים, הרי שהוא אינו קשור בנקודת זמן או באיש מסוים. כל בני ישראל בכל הדורות ראויים לו.
אברהם יצחק ויעקב, גדולים ככל שיהיו, בפני עצמם הם עומדים. יכולתם לייצג את ה' בעולם מוגבלת. כעם, יכולים בני ישראל לשמש כמראה מרשימה יותר לאופן בו רוצה אלוהים להנהיג את העולם. מסכת חייו של עם ישראל רצופה אמנם פלופים נוראיים, אבל אם לאלוהים יש סבלנות אליהם, אני משוכנע שגם אתם תסתדרו.
ספר שמות משמש בעצם כמניפסט הגזענות היהודית, ואני אומר גזענות לא בכדי להרגיז את חברי הפחות טובים למגזר, אלא כדי שלא תשלו את עצמכם, אחי החילונים, בדבר אוניברסליותה של תורתנו. העם היהודי, עליו יספר ספר שמות, הוא עם נבחר, עם סגולה, אם תרצו - גזע עליון. לא מיותר לציין כי בעוד עמים גזעניים אחרים המשיכו את אמונתם בעצמם למעשי זוועה ולמסקנות אגוצנטנריות, פועל העם היהודי באופן הפוך בדיוק, לאמור: אני מובחר, משמע אני חייב להיות מוסרי יותר.
מי שלא מבחין בהבדל בין אדם שטוען כי רם הוא ועל כן זכותו לשלוט, לבין אדם החש מחויב מוסרית בשל מעמדו, לא יבחין גם בהבדל בין הסמוי לדב גילהר, ומי שלא מבחין בין הסמוי לדב גילהר יכול למצוא עצמו יום אחד תקוע בשישוס על רצפת שינקין בלי שאף אחד מזמין אותו לקידוש.
תסמונת דאום
"אדם הגיע על חמור לבן להר הבית ונעצר. לשוטרים סיפר כי הוא המשיח" ("מעריב").
ואני אומר: הלו, שוטרים יקרים, מה קורה? המשיח הרי יגיע יום אחד, והוא יגיע להר הבית, יש אומרים על חמור לבן, אז ככה לעצור אותו? אז מה אם הוא היה נראה לכם מסטול? בחזון יחזקאל לא מובטח לנו שהמשיח יהיה איתן אורבך. זהירות, חברים, זהירות, מדובר בגאולה של כולנו.