דני פוליקר, שהיה מחנך הכיתה של רס"ל ניר בן ארי לאורך כל שש שנות לימודיו ב"כפר גלים", מתקשה לדבר עליו בלשון עבר לאחר שנפל בלבנון. "ילד שלי", הוא אומר היום (שבת) בגרון חנוק, כאילו גם עכשיו הוא עוד רואה אותו נכנס לכיתה. "שש שנים גידלתי את הילד הזה. אצל ניר הכול היה בעוצמות. הוא ידע להכיר תודה, להגיד תודה - באמת להגיד תודה - ובעולם שבו זה כבר לא מובן מאליו, זה היה חלק גדול ממי שהוא היה".
רס"ל ניר בן ארי, בן 21, ממושב כרם מהר"ל, נפל בקרב בלבנון בעת ששירת ביחידת מגלן. מנהלת בית הספר "כפר גלים", אלפא וינברגר, עדכנה בשבת אחר הצהריים בבשורה הקשה מנשוא את הקהילה: "בלב שבור ומסרב להאמין". ניר בן ארי למד במגמות ביולוגיה ופיזיקה וסיים את לימודיו בתשפ"ב. "זהו אובדן שני וכבד מנשוא לקהילה שלנו - בחודש אחד", אזכרה המנהלת וינברגר את סמ"ר נועם המבורגר מעתלית שהאזכרה שלו צפויה להתקיים מחר בבוקר במקביל ליום הלווייתו של ניר בן ארי. "הלב נשבר אל מול החיים הצעירים שנגדעו והכאב העצום של המשפחה", כתבה המנהלת.
לדברי המחנך פוליקר שמתגורר במושב גבע כרמל, מהרגע הראשון היה ברור שניר לא יהיה עוד תלמיד בכיתה. "איך שהוא הגיע הוא נהיה מנהיג", מספר פוליקר. "הוא ידע לסחוף אחריו, לעמוד על שלו, לומר את מה שהוא חושב בלי להתבייש. הוא היה סמן ימני בכיתה קצת שמאלנית, אבל גם כשהתווכחו איתו - אהבו אותו. עם השנים ראינו איך הערכים נטמעים בו: אהבת אדם, תרומה לזולת, נאמנות לחברים.
המחנך המשיך: "הוא סיים את הלימודים בהצטיינות, יצא לשנת שירות, ובאותה נשימה ידע לעשות שמח, להדליק את הכיתה, לאחד אותה. גם בכדורסל הוא היה אלוף - חדור מטרה, תחרותי, כזה שהניצחון בשבילו היה הכול. כשהוא רצה משהו, שום דבר לא באמת עצר אותו".
הקשר ביניהם, הוא מדגיש, לא היה קשר רגיל של מורה ותלמיד. "זו הייתה כיתה מאוד מיוחדת, ומעטים המחנכים שמלווים כיתה שש שנים. לקחתי אותם כפרויקט אישי. הייתי שם כשהוא קיבל רישיון נהיגה, כשהוא התאהב והייתה לו חברה, ברגעים השמחים וגם בקשים. הדברים שניר כתב לי כשסיים את בית הספר - הם עכשיו כמו צוואה בשבילי".
הכיתה של ניר הייתה חלק מפרויקט "כיתת נחשון", שבמסגרתו הקדישו יום בשבוע ללימודי ערכים. "אמרנו להם שערכים חשובים יותר מפיזיקה", אומר פוליקר. "הכול חשוב, אבל לנטוע בנוער ערכים - זה בעיניי חשוב יותר". ואם זה לא די, אז אחרי התיכון המשיך ניר לעוד מסגרת יוצקת ערכים - המכינה הירושלמית. "היום הבטחתי לכיתה שאאסוף אותם באחת השבתות, נשב יחד, נדבר על ניר, וגם נצחק קצת - עם ניר איתנו גם אם הפעם רק במחשבותינו".
רק זמן קצר קודם לכן פגש אותו פוליקר בחופשת השחרור. "כאילו רווח לי", הוא נזכר עם צביטה כואבת בלב. "אמרתי לעצמי: יאללה, זהו, הוא כבר לפני סיום. כל השירות שלו היה קרבי ומסוכן, ופתאום היה נדמה שהוא כבר עבר את זה". "הם היו שלושה בנים בבית, כולם בסיירות", הוא מוסיף ומגלה. "ידעתי שהוא במגלן, ידעתי שאימא שלו לא ישנה בלילות. גם אני חששתי".
עכשיו, לצד האבל, פוליקר נשאר גם עם שאלה שמייסרת אותו. "אנחנו מחנכים את דור העתיד לערכים, לשירות משמעותי, לתת את הכי טוב שאפשר - והרבה פעמים זה אומר שירות קרבי", הוא אומר. "אחרי אסון כזה אי אפשר שלא לשאול אם אולי גם אנחנו, בדרך הזו, דחפנו אותם לשם. אנשים לא תמיד מבינים מה עובר על מחנכים ברגעים כאלה.