המהפך הושלם, הסקרים מיישרים קו ומציגים טוויסט בעלילה - איזנקוט נוטל את הבכורה מבנט. הקמפיין של ראש הממשלה לשעבר, שהתבסס על המסר כי "רק ימין יכול לנצח את הימין", עשוי להתברר כחרב פיפיות. במשך חודשים נהנה בנט מתמיכתם של מצביעי מרכז-שמאל, שראו בו מועמד בעל סיכוי ממשי להחליף את נתניהו. התמיכה הזו הייתה, במידה רבה, אסטרטגית: כל עוד בנט נתפס כמי שמסוגל להביא ניצחון לגוש, הם היו מוכנים להתייצב מאחוריו.
אלא שככל שהתפוגג אפקט האיחוד, וככל שעלו סימני השאלה סביב יכולתו להוביל את המחנה לניצחון, חלק מאותם מצביעים מצאו כתובת אחרת. עבור רבים מהם, איזנקוט הוא בחירה טבעית יותר מבחינה אידיאולוגית וערכית.
במקביל, בנט מתקשה לשמר מצביעי ימין שראו בעין פחות אוהדת את החיבור עם לפיד, וגם בקרב צעירים שנמשכו בתחילה לקמפיין שלו ניכרים סימני שחיקה. כך נוצר מצב שבו בנט מוצא את עצמו במלכוד.
הנחת היסוד - הגוש לא אוהב מלחמות פנימיות
בנט אינו מנהל קמפיין נגטיבי גלוי נגד איזנקוט, ולא במקרה. הנחת היסוד שלו היא שהציבור בגוש השינוי אינו אוהב מלחמות פנימיות, וממילא מדובר ביריב שקשה מאוד לתקוף. זאת גם הסיבה לכך שלא שלל ישיבה תחת איזנקוט - הוא לא רוצה להיתפס כמי שמפריע לניצחון. לא רק לבנט: גם בליכוד מתקשים למצוא נגדו קו התקפה אפקטיבי. "לאיזנקוט יש יתרון סוציולוגי", הגדיר זאת השבוע השר עמיחי שיקלי. גורם בקמפיין הליכוד הוסיף: "הוא אב שכול ואיש ישר, מה אפשר להגיד עליו?".
הליכוד פתח בקמפיין ממוקד, שמציב את מצביע הימין המאוכזב, שעומד מאחורי הפרגוד, בפני דילמה: האם להעדיף את איזנקוט, שלטענת הליכוד לא יוכל להקים ממשלה ללא המפלגות הערביות, או לבחור ב"רע המוכר" מבחינתו - ממשלה עם החרדים, על כל המשתמע מכך.
איזנקוט, מצידו, ממשיך לחרוש את הפריפריה ולכוון לבטן הרכה של נתניהו. ביום הבחירות, מבחינתו, לא פחות חשוב ממעבר של מצביעי קואליציה מאוכזבים אליו הוא מספרם של אלו שיבחרו פשוט להישאר בבית. ככל שיותר מצביעי ימין מאוכזבים ירגישו בנוח עם האפשרות של עלייתו לשלטון, ולא יראו בה איום, כך גדלים סיכוייו. קמפיין הליכוד מכוון בדיוק לנקודה הזו, בניסיון לשכנע את אותם מתלבטים שהחלפת נתניהו משמעותה ממשלה התלויה במפלגות הערביות.
ועדיין, איזנקוט נהנה מיתרון מובנה: למרות היעדר ניסיון מיניסטריאלי, הוא נתפס בעיני חלקים גדולים במחנה המתנגד לנתניהו כ"דבר הבא" - המועמד החדש שאולי הפעם הוא זה שיעשה את מה שקודמיו לא הצליחו, ויביס את נתניהו וממשלתו.
לבנט, ממולו, יש נכס משמעותי משלו. בניגוד לאיזנקוט, הוא כבר כיהן כראש ממשלה, הגיע מהעולם העסקי וההייטק, ניהל את מועצת יש"ע ועמד בראשות משרדי ממשלה - מהחינוך ועד הביטחון.
השבועות הקרובים יהיו מבחן גדול לבנט, אולי קרב חייו: האם יצליח לשכנע מחדש שההצבעה אליו היא זו שתביא את הניצחון, או שכל ההשקעה תלך לטמיון?
בינתיים, מי שצופה מהצד בנסיקה של איזנקוט הוא שותפו לשעבר, בני גנץ. בספרו החדש הוא חוזר לרגעים הראשונים של המלחמה וחושף את המתחים בצמרת המדינית ביטחונית. גנץ מספר כיצד נתניהו וגלנט הסתייגו מהופעות משותפות בפני הציבור, עד שהרגיש צורך להתערב בעצמו. "השתגענו? לשם מה התאחדנו? בשביל להעביר לאויבינו מסר ששר הביטחון וראש הממשלה אינם מסוגלים לעמוד זה לצד זה?", הוא כותב.
גנץ מתאר כיצד שימש באותם ימים כגורם מגשר בין לשכת ראש הממשלה למערכת הביטחון, אך בעוד הוא עסוק כיום בניסיון לשמור על מעמדו הפוליטי, מי שנהנה מהרוח הגבית בסקרים הוא דווקא גדי איזנקוט. האיש שגנץ הביא לפוליטיקה והציב לצדו בהנהגת המחנה הממלכתי נכנס לאותן נעליים שהוא עצמו נעל, והופך למוקד המשיכה החדש של מצביעי המרכז-שמאל. ימים יגידו כיצד הסבב הזה יסתיים.