אווירת הנכאים הכללית בעקבות סיבוב הפרסה של דונלד טראמפ מוצדקת. מזכר ההבנות שלו עם איראן הוא כישלון קולוסאלי. אין שום דרך אחרת להציג זאת אחרי תמיכה כמעט בלתי מסויגת מאז שעלה לשלטון, לא רק בסיבוב האחרון - אלא גם בארבע שנות שלטונו הקודמות ושיתוף פעולה שהגיע לשיא במערכה הצבאית המשותפת נגד משטר האייתוללות. השיקולים האחרים - אלה שלמעשה תמיד היו ברקע, אבל התקווה הייתה שהנשיא האמריקאי יידע להתעלם מהם ולהתרכז בעיקר - הם שגברו בסוף והכריעו את הכף בעד הסכם, בעד כניעה.
בעוד שטראמפ, אנשיו, וכנראה רוב הציבור האמריקאי, חוגגים לנוכח חזרת מחירי הדלק לממדם הטבעי, בישראל, ככל שהולכים ומתבררים פרטי ההסכם, רק גוברת המבוכה. זו לא רק הפניית העורף של טראמפ לערכים בשמם יצא למלחמה היסטורית ביחד עם ישראל רק לפני 4 חודשים, ומחיקה של כל מה שהוא אמר, הבטיח ואיים - אלא גם שינוי הטון.
אחרי שבמשך חודשים שיבח את ישראל והילל את השותפות בינה לאמריקה, כולל הטחת רפש במדינות ערב והמערב שגמגמו, היססו ובסוף הכריעו שלא לסייע למערכה המשותפת, מהופעותיו הפומביות האחרונות של הנשיא נראה כי ישראל הפכה בעיניו ללא פחות מנטל.
מילא שהחליט להתנער מכל הסיפור, תוך השלכת ישראל תחת גלגלי האוטובוס, אלא אפילו את המינימום של הצגת מסמך ההבנות למנהיג הישראלי, סירב לעשות למרות בקשתו. וזה אחרי חודשים של תיאום מוחלט ושיחות טלפון כמעט יומיות בין טראמפ לבנימין נתניהו. ביום בהיר אחד, החליט הנשיא האמריקאי שהוא לא זמין יותר. מסנן את ראש הממשלה ולא מקבל שיחות.
משלל הדברים המטורללים שאמר בשבוע האחרון, כמו שבלעדיו ישראל לא הייתה קיימת עוד, או שמי שיעשה עבודה טובה בפירוק חיזבאללה יהיה איש אל־קאעידה בדימוס אבו מוחמד אל־ג'ולאני, בצבצה אמת אחת שאותה מקבלי ההחלטות צריכים להפנים מכאן ולהבא. טראמפ אמר שישראל דשדשה זמן רב מידי בלבנון. שפירוק חיזבאללה על ידה היה צריך להסתיים מזמן. הוא כמובן התעלם לגמרי מהעובדה שמי שקשר את ידיו של צה"ל בהסכמי הפסקת אש ואיסור לירות על ביירות היה הוא עצמו, אבל האשמה על כך שאכן הקשיבו לו - מוטלת על כתפי ההנהגה הישראלית, ועליה בלבד.
הלקח המתבקש צריך להילמד מיד. החזקת זירות מלחמה פתוחות לאורך זמן פוגעת בישראל וגורמת לאובדן סבלנות גם מצד ידידיה. בעוד שבאיראן כרגע צריכים להסתפק במה שנעשה עד כה (ההסכם אומנם יאפשר לה להשתקם ואף לחדש את תוכניות הגרעין, הטילים ומימון ארגוני הטרור, אולם הישגי המלחמה שלפני ההסכם עוד יישמרו לאורך כמה שנים), ובלבנון כל שנותר, לפחות כרגע, היא רק התעקשות על הישארות צה"ל באזורים הכבושים, גם אם הפעולה הצבאית בינתיים לא תורחב - הזירה בה ישראל יכולה וחייבת לפעול בכל הכוח, כאן ועכשיו, היא רצועת עזה. החזיתות האחרות ותעדופן המובן הקפיאו את המצב אחרי כיבוש כ־60% מהרצועה, אבל משימת פירוק חמאס משליטה באוכלוסייה העזתית ב־40% הנותרים לא הושלמה.
המועד האחרון שמסמך 20 הנקודות הטראמפי, הקובע כי חמאס צריך להתפרק מנשקו, מרצון או בכוח, כבר חלף מזמן. האיסור לתקוף ברצועה מכוח ההסכם בערבות האמריקאית שהביאה לשחרור כלל החטופים בה, כבר לא בתוקף. אין צורך לאשררו ולמעשה גם אין עם מי. בטח לא עם יושב הבית הלבן שסרח. תקיפה בעזה היא לא הפרת ההסכם, אלא חלק בלתי נפרד ממנו.
אז לפני שישראל תואשם שוב, בהתבוססות בבוץ העזתי ובהתרשלות במשימת פירוק ארגון הטרור או בהצעה הזויה נוספת שמישהו אחר יעשה עבודה טובה יותר ממנה, אולי הג'יהאד האסלאמי, עבד אל־פתאח א־סיסי, או כל הצעה מטורללת אחרת - הפעולה בה חייבת להיות קטלנית ומהירה. ואם טראמפ יטען שחידוש המלחמה בעזה פוגע במאמציו להשיג שלום עם איראן - שיקפוץ. מי שלימד את ישראל שאסור להקשיב לו בדברים האלה - זה הוא עצמו. ואם משטר האייתוללות יחליט לבטל את ההסכם בגלל זה, כמו שאיים שיעשה אם ישראל תתקוף בלבנון, אדרבא שיבטל. יהיה זה רווח כפול.
ויש עוד דבר, סיפוח יהודה ושומרון. תקווה שהופרחה בתחילת הקדנציה אבל נגוזה במרוצת הזמן. כעת בשלה השעה. הממשלה לא יכולה להרשות לעצמה להגיע לבחירות ללא הישג ממשי. המסרים של נתניהו על ההישגים הגדולים של המלחמה בכל הזירות הם נכונים ואמיתיים, אבל לא יכולים להחזיק מים.
העובדה שישראל יצרה אזורי חיץ וכבשה שטחים במדינות אויב, לראשונה מאז 1967, היא מדהימה. גרנדיוזית. על החרמון הסורי חיילי צה"ל. הכפרים בדרום לבנון חרבים. עזה ברובה אבק ואפר. אבל הישגים אלה, עצומים ככל שיהיו, כבר לא חדשים. בטח שלא יהיו כאלה שניתן יהיה לנפנף בהם בעוד ארבעה חודשים, בהם סדר היום הציבורי יתהפך עוד מאה פעם.
לכן זו התוכנית שמקדמים בימים אלה בכירים בקואליציה - בליכוד, בעוצמה יהודית ובציונות הדתית. הם מבינים שחוץ מהעניין הביטחוני והאסטרטגי רב החשיבות, יש פה גם עניין פוליטי לא מבוטל. הבחירות הבאות יהיו קשות. ההתפתחויות האחרונות, ככל שלא ישתנו, רק מחמירות את המצב. הצלחה פנומנלית בעזה וביו"ש טומנת בחובה פוטנציאל גדול להפוך את הקערה על פיה. עכשיו רק צריך לראות אם יצליחו.
ראש הממשלה החליט לא לשבור את הכלים מול טראמפ. לגישתו, למרות סיבוב הפרסה שעשה, הנשיא עדיף עשרות מונים מכל מועמד דמוקרטי שיבוא תחתיו. לכן הוא לא יוצא פומבית נגד ההסכם, ומסתפק בשתיקה רועמת. יתרה מזאת, בבחירות האמצע בנובמבר, מתכוון נתניהו לעזור לטראמפ ככל יכולתו לא לאבד את הקונגרס.
למרות שטראמפ אכזב, נתניהו לא רוצה שיהיה משותק בידי גורמים אנטי־ישראליים ובחלקם אף אנטי־אמריקאיים מובהקים המאפיינים כמה מהמועמדים הדמוקרטיים לסנאט ולקונגרס. הוא גם עדיין סבור שהשותפות איתו, לאורך זמן, תחזור לקדמותה. הוא מעדיף להמשיך לפעול בדרום לבנון בפעולות מדודות, למרות הביקורת מבית, מאשר להפציץ בניינים בדאחייה ולהקים עליו את הנשיא האמריקאי.
נתניהו אף סבור כי את הנזקים התדמיתיים של השבוע האחרון, אפשר יהיה למחוק כליל בארבעת החודשים האחרונים. וכי הוא וטראמפ עוד יעשו דברים גדולים יחד, שידהימו את הציבור הישראלי ואולי את העולם עוד לפני הבחירות.
באופוזיציה ניצלו את ההזדמנות להתגולל על הממשלה והציגו את המהלכים האחרונים של טראמפ ככישלון מדיני. הביקורת נכונה, אבל כשהיא נשמעת מפיהם קשה שלא לגחך. גדי איזנקוט, נפתלי בנט, יאיר לפיד, יאיר גולן ואביגדור ליברמן הם אנשי הכניעה. חלקם מתוך חולשה, אחרים מתוך תפיסת עולם מובנית.
הדבר הראשון עליו החליטו בנט ולפיד שאחזו בשלטון קצר המועד שלהם עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הוא החלת מדיניות "אין הפתעות". ישראל, הבטיחו, לא תפעל בשום זירה ללא תיאום ואישור. הם גם התגאו בכך. את נתניהו הם האשימו שפעל נגד הנשיא דאז ברק אובמה כשרץ לקונגרס ופעל מאחורי גבו למנוע הסכם מסוכן עם איראן, והודיעו שבמקום בו הרס את היחסים עם אמריקה, הם יהיו אלה שיתקנו.
עכשיו אותו בנט מאשים את נתניהו שלא עמד בתוקף מול טראמפ. אין מגוחך מזה. כך גם הדרישה שלהם לפעול בכוח בעזה ולבנון, ואם צריך - לגמור את העבודה בעצמנו באיראן למרות נטישת אמריקה. הם הרי תבעו להיכנע ליחיא סנוואר, מוחמד דף וחסן נסראללה שמונה חודשים אחרי שהמלחמה התחילה.
הם טענו שלא צריך לכבוש את רפיח ושהדרישה להשתלט על ציר פילדלפי בניגוד ללחץ האגרסיבי האמריקאי שלא לעשות זאת, היא רק "ספין". איזנקוט ובני גנץ אפילו פרשו מהממשלה במחאה על כך שנתניהו לא מאמץ את עמדתם, שנתמכה על ידי הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש השב"כ רונן בר. כולל בנט ולפיד מבחוץ. אפשר רק לדמיין איך היו נראות הזירות השונות לו היו מקשיבים להם, ואם לחמאס הייתה גישה בשנתיים האחרונות לציר ההברחות שהזין אותו במשך עשורים בציוד לחימה, חומרי נפץ ובטון.
תרחיש החלומות
נתניהו לא הזיל דמעה כשבית המשפט החליט השבוע להוציא צו מניעה זמני לכינוס ועידת הליכוד בשבוע הבא לקביעת מועד וחוקי הפריימריז. אפילו היועץ המשפטי של התנועה, המקורב מאוד לראש הממשלה, תמך בצו המניעה. ראש הממשלה יודע שהליכוד במצבו הנוכחי רחוק מלהיות ערוך לבחירות. שדמויות מאוסות המשובצות ברשימתו רק יפגעו בו ובסיכוייו. אם בחסות בית המשפט יצליח לבטל לגמרי את הבחירות ולהוביל, מכורח הנסיבות "שנכפו" עליו הקמת ועדה מסדרת - יהיה זה מבחינתו תרחיש החלומות.
בהנחה שחלומות לא תמיד מתגשמים, מנסה ראש הממשלה להוביל את היוזמה הבאה: הרשימה הארצית, שרק אליה יכולים להתמודד ח"כים ושרים מכהנים, תורחב עד המקום ה־40. כלומר נציגי המחוזות, במקום להתחיל בסביבות המקום ה־20, יתחילו רק במקום ה־40 ואילך. מספר המחוזות יצומצם מ־10־11 ל־6 בלבד, מהלך שכולל איחוד מחוזות כמו דן עם תל אביב וירושלים עם יו"ש. במקביל מתכוון נתניהו להילחם על לפחות 8 שריונים מטעמו עד המקום ה־30.
הצעתו צפויה להיתקל בהתנגדויות אדירות, אולם להערכתו הכוחות הגדולים בתוך הליכוד עשויים להתייחס אליה כאל הרע במיעוטו, ובסופו של דבר לתמוך בה. להערכתו של נתניהו השיטה החדשה, אם תאושר, תביא לכך ש־6־8 ח"כים ושרים מכהנים ייפלטו מהרשימה הבאה. זו לא השחיטה שציפו לה במידה שתיוותר על כנה השיטה הקיימת, שבמידה שתישאר, מספר המודחים יוכפל.
נתניהו דוחה את הטענות על כך שההתחשבות במתמודדים ברשימה הארצית צריכה להיות רבה הפעם אף יותר, בשל החוק הנורווגי שמאפשר לשרים להתפטר ולהכניס ח"כים שלא נבחרו ברשימה המקורית תחתם, מה שמגדיל את מספר המתמודדים משמעותית. אם ננצח את הבחירות, אמר להם, שוב יהיו שרים שיתפטרו, וח"כים שיידחקו לתחתית יוכלו להיכנס. ואם היינו מפסידים בפעם הקודמת - בכלל לא הייתם היום בכנסת.
במסיבת העיתונאים שנשא באותו ערב בו גם נתניהו נשא דברים, הבהיר נפתלי בנט שהוא זה שצריך לעמוד בראשות הגוש כי רק איש ימין יכול לנצח את נתניהו. עד לאחרונה אמר שראש המפלגה הגדולה הוא שצריך להיות מועמד המחנה לראשות הממשלה. אלא שמתוך הערכה, מושכלת אם כי מאוחרת, שלא יהיה זה בנט אלא איזנקוט, החליף יו"ר ביחד את המסר.
הבעיה היא שהמסר קלוש והסיכוי שיתפוס - אפסי. באיזה עולם המועמד לראשות הממשלה של המחנה המתמודד נגד נתניהו הוא לא ראש המפלגה הגדולה. באיזה עולם בנט חי כשהוא סבור שיש תרחיש בו איזנקוט, שעומד להוביל עליו משמעותית, יודיע שלמרות הסקרים, בנט הוא מועמדו המומלץ לראשות הממשלה.
בראיון שקיים ברדיו בבוקר שלמחרת היה בנט מרוכך יותר. השתמע ממנו שישקול בבוא העת להודיע שהרמטכ"ל לשעבר הוא ראש המחנה והוא יעבור להיות מספר 2 תחתיו. כדי לא לקרוס לגמרי, אולי אפילו למחוזות החד־ספרתי המשפילים, ממשיך ללחוץ בנט על איחוד עם איזנקוט, בנוסח כחול לבן. כך יקבע את מעמדו כמספר 2 מבלי לשלם את המחיר על תוצאה מבישה ברגע האמת.
אבל איזנקוט ממש לא ממהר להתמסר, אפילו אם יהיה הוא שיעמוד בראש. על פי הסקרים הפנימיים שבידיו, ולא רק בידיו, איחוד כזה גורע ממספר המנדטים של המפלגה המאוחדת מאשר ריצה עצמאית של כל אחת בנפרד. מהלך כזה אולי יהיה טוב לבנט אישית, כפי שסבר כשקפץ לאיחוד הטיפשי והנמהר עם לפיד, אבל יזיק לגוש.
ליברמן, אגב, חושב כמו איזנקוט. אומנם מרוץ דו או תלת־ראשי יביא לבזבוז אנרגיה במלחמות פנימיות, במקום להתמקד במטרה המרכזית - נתניהו, אבל מדובר במחיר זניח לעומת אובדן המנדטים הצפוי. כך לפחות על פי סקרים עדכניים. אם הסקרים ישתנו רגע לפני סגירת הרשימות, גם ההערכות ישתנו בהתאם. כחול לבן, מזכירים אנשי איזנקוט, הוקמה ביממה האחרונה של הגשת רשימות המועמדים, ולכן הכל ייבחן רק ברגע האמת ולא דקה קודם לכן.
הכרזת מלחמה
בקואליציה הדברים רחוקים מלהיות רגועים. הפגנות החרדים, המעצרים, והגזירות נגד תלמידי הישיבה עשויים להיות קריטיים ברגע האמת. לא רק למפלגות החרדיות, אלא לגוש הימין כולו הזקוק להם לקואליציה הבאה. אחרי כל מיני פתרונות סרק שנועדו להרגעת השטח כמו חוק יסוד: לימוד תורה ומסרים שגם ללכת עם השמאל זו אופציה, המתיחות הגיעה לשיאה כשהמאבקים הפנימיים התפשטו לא רק בין החרדים לשאר מרכיבי הקואליציה - בעיקר הליכוד והציונות הדתית - אלא גם בינם לבין עצמם.
היה זה אחרי ההודעה המשותפת של ש"ס ויהדות התורה על שיבוש עבודת הכנסת בשל החלטתו של נתניהו לתקוע את חוק המעונות. משה גפני, יו"ר דגל התורה, החליט על דעת עצמו לקחת את המאבק צעד קדימה ולהורות לחברי הכנסת של מפלגתו להתנגד להעברות תקציביות בוועדת הכספים. זה כבר לא רק חרם, זו כבר הכרזת מלחמה.
אריה דרעי רתח. לא רק שהדבר לא תואם איתו, אלא שהמהלך עלול לטרפד את ניסיונותיו האחרונים לעשות מהלך אמיתי לצינון האווירה הסוערת בציבור החרדי באמצעות חוק גיוס חלקי בהוראת שעה. בעוד שדגל התורה ואגודת ישראל סבורים שמתקפה שלהם נגד הממשלה תפיס את דעתם של מצביעיהם, דרעי חושב בדיוק להיפך. שהרגעה תושג רק במהלכים אמיתיים שעבורם צריך דווקא להגביר את שיתוף הפעולה עם ראש הממשלה כדי שיתמוך בהם.
נכון לעכשיו, בעודם דורכים זה על תוכנותיו של זה, נראה שכולם עומדים להפסיד.