יש משהו כמעט פיוטי, ואולי אפילו עצוב, בסיפור הזה. לקראת משחקיה של נבחרת איראן במונדיאל בארצות הברית, החליטה התאחדות הכדורגל העולמית המנהלת את הטורניר (פיפ"א) לאסור על הכנסת דגל איראן ההיסטורי, דגל האריה והשמש, ששימש את המדינה עד המהפכה האסלאמית של 1979, לאצטדיונים. עשרות אלפי גולים איראנים המתגוררים בקליפורניה (שם נערך משחקה הראשון של איראן מול ניו זילנד) זעמו. קבוצות של גולים איראנים פנו לערכאות משפטיות בקליפורניה בניסיון למנוע את האיסור, אך ההחלטה נותרה על כנה.
אך ראו איזה פלא, חרף זאת, אלפי דגלים "אסורים" נצפו ברחבי האצטדיון, ושרקות הבוז בעת ניגון ההמנון הרפובליקה האסלאמית של איראן החרישו אוזניים ונשמעו עד למרחוק. לכאורה, עניין שולי. בסך הכול דגל. אבל בעצם, לא פחות משאלה גדולה בהרבה: מי רשאי להחליט מהי מולדתו של אדם?
וכאן בדיוק מתחיל הסיפור. כי אותם גולים איראנים שעתרו לבית המשפט, ביקשו להגיע ולעודד את נבחרתם בדרכם האישית, במולדת הדמוקרטיה, הרחק מציפורני משטר הטרור האסלאמי. הם לא התווכחו על מערך, על נבדל או על שחקן כזה או אחר. הם התווכחו על זיכרון. על שייכות. על זהות. על הבית, והם לא היחידים.
נדמה לי שהעולם המודרני לא באמת הבין את מה שהאנושות כבר ידעה לפני אלפי שנים: בני אדם זקוקים לדגלים, הם זקוקים לסמלים, וחשוב מכל - הם זקוקים לסיפור משותף. למעשה, ככל שהעולם נעשה גלובלי יותר, כך הצורך האנושי בזהות לאומית רק הולך ומתחזק. ויש מקום אחד שבו הדבר בולט יותר מכל מקום אחר: הספורט. אולי - ולעניות דעתי לבטח - משום שזהו המקום האחרון בעולם שבו מותר להיות לאומי.
הרי נסו לדמיין את המחזה, מיליארדי בני אדם בכל רחבי העולם עוצרים, מניחים יד על הלב, מביטים בדגל ושרים את ההמנון הלאומי. לא בפסגת האו"ם. לא בוועידה כלכלית בינלאומית. לא בפרלמנט כזה או אחר, רק במגרש.
ויש כאן פרדוקס מעניין. בכל זירה אחרת בעולם המערבי, המושג "לאומיות" הפך כמעט למילה גסה. חוששים ממנה. מסתייגים ממנה. מפרקים אותה לזהויות קטנות יותר, אינדיבידואליות יותר, פרטיות יותר. אבל אז מגיע המונדיאל, והכול משתנה. פתאום מותר לאהוב את הדגל. פתאום מותר לבכות בזמן ההמנון. פתאום מותר לומר "אנחנו" בלי להתנצל, כי בני אדם אינם יצורים שנולדו כדי לחיות לבד. הם זקוקים לשבט, לקהילה, לבית.
וכבר כתב דוד המלך בתהילים: "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד" (קל"ג, א'). אולי משום כך, בכל פעם שהכדור מתחיל להתגלגל, מתעורר גם משהו רדום עמוק יותר: הצורך להשתייך.
ביוון הבינו קודם
סיפור הדגל האיראני איננו חריג כלל. למעשה, כך היה לאורך ההיסטוריה כולה. כבר ביוון העתיקה הבינו זאת היטב. במשך מאות שנים התקיימה "הפסקת האש האולימפית". ערי המדינה היווניות, שלחמו זו בזו ללא הפסקה, עצרו את המלחמות כדי לאפשר לספורטאים ולצופים להגיע בשלום למשחקים. תחשבו איזה רעיון אדיר זה. גם בעולם עתיק של חרבות, הבינו שיש רגעים שבהם העם חשוב מן המלחמה.
אבל אם יוון העתיקה לימדה כיצד ספורט מסוגל לאחד, מונדיאל איטליה 1990 לימד כיצד הוא גם חושף את כל הסדקים שהצטברו מתחת לפני השטח.
זה היה, בפער, המונדיאל הגיאופוליטי ביותר בהיסטוריה. ברית המועצות הופיעה בו בפעם האחרונה. יוגוסלביה הופיעה בו בפעם האחרונה. שתיהן עדיין עמדו על המגרש כאומה מאוחדת, אבל למעשה כבר החלו להתפרק מבפנים. משום שלא אחת, הספורט מקדים את ההיסטוריה.
וגם המארחת איטליה עצמה גילתה זאת בדרך הקשה. המדינה ביקשה להציג לעולם תמונה רומנטית של אחדות לאומית תחת הסיסמה "לילות קסומים" (Notti Magiche) אך בפועל נחשף מחדש הקרע העתיק בין הצפון העשיר לדרום המוזנח.
ואז הגיע דייגו מראדונה (גדול שחקני הכדורגל בכל הזמנים בפער). לפני משחק חצי הגמר בנאפולי, בין נבחרות איטליה לארגנטינה, הוא אמר לתושבי העיר את המשפט שהרעיד את המדינה: במשך שנים מתייחסים אליכם כאל אזרחים סוג ב', ופתאום מבקשים מכם להיות איטלקים. הכדורגל הפך למראה, והמראה לא תמיד נעימה.
ואולי זו הסיבה שאיטליה 1990 איננו עוד מונדיאל. הוא היה מעין צילום רנטגן של האנושות. המדינות עוד עמדו על המגרש, אבל הסדקים כבר היו שם. משום שלפעמים ההיסטוריה אינה מתחילה בפרלמנטים או בחדרי מלחמה, היא מתחילה ביציעים. יש מי שיאמרו שזה רק משחק, אבל אין עוד מקום בעולם שבו אומה שלמה בוחנת את עצמה במשך תשעים דקות, אולי משום שכדורגל מעולם לא היה רק כדורגל. הוא פשוט הדיפלומטיה היחידה שנותרה בידי האזרחים.
כעשור קודם לכן, בשנת 1980, הפכה זירת ההוקי באולימפיאדת החורף למגרש הקרב של המלחמה הקרה. אמריקה הייתה בשפל. משבר בני הערובה באיראן. הפלישה הסובייטית לאפגניסטן. הביטחון העצמי הלאומי התרסק. ואז הגיע "הנס על הקרח". חבורת סטודנטים אמריקאים ניצחה את מכונת ההוקי הסובייטית האימתנית. הקריין אל מייקלס צעק את המשפט שנכנס להיסטוריה: ""Do you believe in miracles? Yes!. אבל האמריקאים לא חגגו ניצחון. הם חגגו את חזרתה של האמונה בעצמם.
האדם מחפש בית
חז"ל היטיבו להבין את כוחו של הציבור כשקבעו: "אל תפרוש מן הציבור" (פרקי אבות ב', ד'). שהרי הציבור איננו רק אוסף של יחידים. ציבור הוא רגש משותף, וספורט, במיטבו, הוא בדיוק הרגש הזה. המקום שבו מיליוני אנשים שאינם מכירים זה את זה, מרגישים לפתע שהם משפחה אחת.
ואולי הדוגמה המרגשת ביותר מגיעה דווקא מימים אלה. כף ורדה. פחות משבע מאות אלף תושבים. פחות מתושבי בירתנו הנצחית עיר הקודש ירושלים, ובכל זאת, תשעים דקות מול ספרד, אלופת אירופה, הפכו מדינה קטנה לשוות ערך למעצמה.
וזהו כל הקסם, האנושות הצליחה להמציא מטוסים שמקצרים יבשות, טלפונים שמבטלים מרחקים ובינה מלאכותית שמסוגלת לנהל שיחות עם בני אדם, אבל היא עדיין לא הצליחה לבטל צורך אחד עתיק במיוחד: הצורך להשתייך, הצורך בדגל, הצורך בבית.
וכבר כתב הנביא ישעיהו לפני עדין ועידנים: "וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם" ( י"א, י"ב), מפני שאומות תמיד חיפשו "נס" - דגל להתקבץ סביבו, לא חלילה כדי לשנוא אחרים, אלא כדי לאהוב את עצמן. אפשר שזו גם הטעות הגדולה של העידן המודרני. הוא ניסה לשכנע אותנו שלאומיות היא בהכרח סכנה.
אבל הספורט מזכיר לנו אמת פשוטה בהרבה. לאומיות בריאה איננה שנאת זרים, לאומיות בריאה היא אהבת הבית. לפעמים, מתברר, האנושות לא באמת מתקדמת, היא פשוט מוצאת דרכים חדשות לספר לעצמה שוב ושוב מי היא.
ולכן, פעם בארבע שנים, קורה דבר מופלא. מיליארדי בני אדם, מכל קצוות תבל, מפסיקים להיות צרכנים, עובדים, משתמשי רשתות חברתיות או אזרחי העולם הגדול. הם חוזרים להיות מה שתמיד היו: בני אדם המחפשים בית. כי בסוף, מתחת לכל הכדורגל, ההוקי והמדליות, מסתתר אותו משפט עתיק שכתב משה רבנו לפני אלפי שנים: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם" (במדבר ב', ב).
ואולי זה כל הסיפור כולו. העולם המודרני ניסה לשכנע אותנו שאנחנו אזרחי העולם. אבל ברגע האמת, כשמתחיל להתנגן ההמנון, איש איננו קם בשביל העולם, הוא קם בשביל הבית.
הכותב הוא מומחה משפטי