הסיפור המוכר או היוצא מן הכלל: האם גדי איזנקוט ישבור את קללת הרמטכ"לים?

צבא הגנה לישראל הוא יצרן הפוליטיקאים הגדול ביותר בישראל. אלופי המטה הכללי סיפקו לפוליטיקה הישראלית שמות כמו משה דיין, חיים בר-לב, מוטה גור, אריאל שרון, רחבעם זאבי, אביגדור קהלני, מתן וילנאי, עמרם מצנע, בני גנץ, יואב גלנט, יאיר גולן ועוד ועוד.

הנתון המדהים עוד יותר, הוא שמתוך 23 רמטכ"לים שכיהנו עד היום - עשרה מהם נכנסו לפוליטיקה, ושניים הגיעו עד ללשכת ראש הממשלה.

הציבור הישראלי אוהב רמטכ"לים. יותר מזה - הוא אוהב רמטכ"לים חדשים שנכנסים לפוליטיקה. בכל פעם מחדש הם מגיעים עטופים בהילה ציבורית כמעט מיתולוגית. "זה לא בני גנץ, זה רבין", אמרו על הרמטכ"ל ה-20 כשנכנס לזירה. אמנון ליפקין-שחק היה תקווה אדירה בשנות ה-90. גבי אשכנזי נחשב במשך שנים לסחורה הפוליטית הלוהטת ביותר במדינה.

הסקרים מחבקים, הפרשנים מתלהבים והציבור משליך עליהם את כל מה שהוא מחפש במנהיג: אחריות, ממלכתיות, ניסיון וקור רוח.

אלא שכאן מגיעה הבעיה. רובם המוחלט של הרמטכ"לים נכשלו בדרכם להגיע לטופ של הפוליטיקה הישראלית. יצחק רבין תקע יתד משמעותית בלשכה החשובה בארץ. אהוד ברק אמנם הגיע ללשכת ראש הממשלה, אך כהונתו הסתיימה בתוך פחות משנתיים. כל השאר נתקעו בדרך - חלקם קרוב מאוד לפסגה, חלקם הרבה לפני כן.

איך ייתכן שאנשים שניהלו את הארגון הגדול והמורכב בישראל, שקיבלו החלטות דרמטיות של חיים ומוות, שהיו אחראים על מאות אלפי חיילים ומיליארדי שקלים - מתקשים כל-כך להצליח בפוליטיקה?

אחת התשובות היא שראש ממשלה צריך להיות הרבה יותר ממנהל מצוין. פוליטיקה היא מקצוע אחר לחלוטין. רמטכ"ל רגיל להוריד פקודה ולקבל ביצוע. ראש ממשלה נדרש לנהל שותפים, יריבים, עסקנים, חברי מפלגה, קבוצות לחץ, עיתונאים, קואליציות ושברי קואליציות. בצבא יש שרשרת פיקוד. בפוליטיקה יש שרשרת אינטרסים. בצבא מי שלא מבצע - מודח. בפוליטיקה מי שלא מבצע - לפעמים הופך למי שמפיל אותך.

זו אחת הסיבות שבגללן רבים מהרמטכ"לים נראו נהדר על מסך הטלוויזיה, אך פחות טוב במגרש הפוליטי עצמו.

עכשיו מגיע גדי איזנקוט. אם מסתכלים על הסקרים של השבועות האחרונים, אפשר לראות שוב את התופעה המוכרת. הציבור מחפש דמות ביטחונית ממלכתית, שקולה ולא מתלהמת. איזנקוט עונה כמעט בצורה מושלמת על התבנית הזאת. הוא מגיע עם רקורד ביטחוני מרשים, עם תדמית נקייה יחסית, עם סגנון מאופק ועם מרחק מסוים מהפוליטיקה הצעקנית.

אביגדור ליברמן, יריב ושותף פוטנציאלי של איזנקוט לגוש, כבר שפך עליו מים צוננים. "צריך לעשות שני תפקידים משמעותיים לפני שמגיעים ללשכת ראש הממשלה", אמר.

איזנקוט יטען שהוא לא "חדש מהניילונים". הוא כבר ישב כח"כ בוועדת החוץ והביטחון כחלק מחברותו במפלגתו של גנץ, היה חבר בקבינט בזמן המלחמה. הוא כבר ראה איך מתקבלות החלטות מחוץ לקריה בתל אביב. הוא כבר למד שפוליטיקה אינה חדר פיקוד. במובן הזה, הוא מגיע בשל יותר מבני גנץ ב-2019 או מגבי אשכנזי כששקל כניסה לחיים הציבוריים.

אבל דווקא כאן נמצאת גם נקודת החולשה. עד עכשיו הציבור אוהב את איזנקוט בעיקר בגלל מה שהוא עדיין לא היה. הוא עדיין לא עמד בראש מפלגה. הוא עדיין לא ניהל קרבות פוליטיים אמיתיים, ולא נאלץ להסביר לציבור פשרות כואבות - וכן לא עבר את תהליך השחיקה שכל פוליטיקאי עובר.

ההיסטוריה מלמדת שהרגע שבו רמטכ"ל מפסיק להיות "הרמטכ"ל" והופך ל"פוליטיקאי" הוא הרגע שבו מתחילה הבעיה. ההילה נסדקת, הקונצנזוס מתפורר, הביקורת מגיעה, ופתאום הוא כבר לא האיש שאיחד את המדינה אלא עוד שחקן במגרש הפוליטי - תשאלו את בני גנץ.

האם איזנקוט בכלל בנוי למקצוע הזה? דווקא התכונות הבולטות והמוערכות בו, כמו ממלכתיות, שקילות, איפוק וזהירות - הן לא תמיד התכונות שמביאות ניצחונות פוליטיים. הפוליטיקה הישראלית מתגמלת לעיתים קרובות דווקא את מי שיודע להילחם, להתעקש, לייצר כותרות ולשמור על בסיס פוליטי נאמן.

האם גדי איזנקוט הוא עוד רמטכ"ל שייהנה מתקופת חסד ארוכה בסקרים ואז יגלה שהדרך ללשכת ראש הממשלה ארוכה הרבה יותר מהדרך ללשכת הרמטכ"ל? או שאולי דווקא משום שהוא ראה מקרוב את כישלונות קודמיו, ומשום שכבר טעם קצת מהפוליטיקה לפני שקפץ למים העמוקים - הוא יהיה הראשון זה שנים שיצליח לשבור את התבנית?

הסקרים של היום מספרים סיפור אחד. ההיסטוריה של הרמטכ"לים בפוליטיקה מספרת סיפור אחר לגמרי. בין שני הסיפורים האלה נמצא עכשיו גדי איזנקוט. המבחן האמיתי שלו רק מתחיל.

אולי תופתעו - ענו על שאלון הבחירות 2026 וגלו מי המפלגה שמתאימה לכם