בידוד הוא לא מדיניות חוץ. הוא כישלון מדיני

ההחלטה לנתק את הקשר עם שרת החוץ של האיחוד האירופי, קאיה קאלאס, שקיבל היום (חמישי) שר החוץ גדעון סער, איננה עוד מחאה דיפלומטית. היא מבטאת תפיסת עולם שלפיה כאשר אירופה אינה אומרת את מה שישראל רוצה לשמוע, התשובה היא ניתוק ערוצי השיח. זו אולי החלטה שמספקת כותרות, אבל היא איננה מדיניות חוץ. מדיניות חוץ נועדה להשפיע על ידידים ויריבים כאחד, במיוחד כאשר קיימות מחלוקות.

דווקא בתקופה שבה היחסים בין ישראל לאירופה נמצאים באחד המשברים העמוקים שידעו, ישראל זקוקה ליותר שיח ופחות חרמות. מי שמנתק קשרים מוותר מרצונו על האפשרות להשפיע. טועה סער החושב שבעולם הדיפלומטי כיסא ריק מפעיל לחץ. כיסא ריק פשוט נותר ריק.

אותה מדיניות חוץ מוטעית כלפי האיחוד האירופי מלווה גם את התנהלות ממשלת ישראל מאז ניצחונו של פטר מדיאר בבחירות בהונגריה. בירושלים התקשו להבין שהתחלף שלטון בבודפשט. נתניהו היה מראשי המדינה האחרונים לברך את מדיאר על ניצחונו. השגרירות הישראלית בהונגריה מתקשה להסתגל למציאות החדשה, והתקשורת הישראלית מיהרה להספיד את היחסים בין המדינות והציגה את מדיאר כאיש שמאל שילך ויתרחק מישראל.

אלא שהמציאות שונה לחלוטין. מדיאר איננו איש שמאל, וגם איננו ליברל במובן המקובל במערב אירופה. הוא מייצג תפיסה לאומית ושמרנית, כזו הרואה את עתידה של הונגריה בתוך האיחוד האירופי ולא במאבק מתמיד מולו. בניגוד לממשלת נתניהו, הונגריה של מדיאר איננה עוד מדינה אירוסקפטית. היא מבקשת לחזור למרכז קבלת ההחלטות באיחוד האירופי ולהשפיע מתוך מוסדותיו.

כאן בדיוק מצויה השגיאה של ממשלת ישראל. במשך שנים התרגלה ירושלים להסתמך על מערכת יחסים יוצאת דופן עם ויקטור אורבן, ולעיתים אף טיפחה את התחושה שהידידות האישית ושותפות הערכים בין ראשי הממשלה יכולה להחליף אסטרטגיה אירופית רחבה. אולם ממשלות מתחלפות, ומדיניות חוץ אחראית אינה יכולה להיות תלויה באדם אחד. ישראל זקוקה ליחסים יציבים עם הקהילה הבינלאומית, עם מוסדות האיחוד האירופי ועם מקבלי ההחלטות בבריסל, גם כאשר קיימים ביניהם חילוקי דעות. מי שמוותר על השיח עם אירופה משום שהוא מסתמך על ידיד אחד או שניים, מגלה בסופו של דבר שגם הידידים לא יכולים למלא את החלל.

משמעות הדבר איננה התרחקות מישראל. להפך. הונגריה צפויה להמשיך להיות אחת מבעלות בריתה הקרובות של ישראל באיחוד האירופי. אלא שהיחסים יקבלו אופי חדש. הם יתבססו בראש ובראשונה על האינטרס הלאומי ההונגרי. בודפשט תמשיך לעמוד לצד ישראל כל עוד הדבר אינו פוגע במעמדה ובאינטרסים שלה בתוך האיחוד האירופי. זו איננה בגידה. כך פועלת כל מדינה אחראית.

התקופה האחרונה סיפקה לכך המחשה ברורה. במהלך מתקפת הטילים האיראנית האחרונה על ישראל גינתה ממשלת הונגריה את ההתקפה ועמדה לצדה של ישראל. כך נהגו גם קאיה קאלאס והאיחוד האירופי. דווקא ברגע שבו קיימת הסכמה על האיום האיראני, ישראל בחרה להסלים את העימות עם בריסל במקום לנצל את ההזדמנות להרחיב את שיתוף הפעולה.

ישראל אינה יכולה לבסס את יחסיה עם אירופה על ידידות אישית עם מנהיג כזה או אחר. ויקטור אורבן כבר איננו ראש ממשלה, וממשלות באירופה ימשיכו להתחלף. מדיניות חוץ ראוייה נשענת על יחסים עם מדינות ומוסדות, ולא רק על קשרים אישיים עם פוליטיקאים.

גם מערכת היחסים עם הונגריה לא תיעלם. היא פשוט תתקרב למודל המוכר של היחסים בין ישראל לגרמניה. ידידות עמוקה, שיתוף פעולה רחב ותמיכה בנושאים רבים, לצד מחלוקות שאינן מביאות לניתוק היחסים.

אסטרטגיות ספרטה ו"עם לבדד ישכון" אולי נשמעות טוב בנאומים פוליטיים, אך בעולם גלובלי של תלות הדדית הן אינן מדיניות חוץ אלא ויתור על השפעה. ישראל איננה זקוקה לעוד הכרזות על ניתוק קשרים. היא זקוקה למדיניות חוץ שמבינה את השינויים באירופה, יודעת לעבוד גם עם ממשלות שאינן חושבות כמוה, ומעדיפה לשבת סביב שולחן הדיונים במקום לנטוש אותו. בידוד איננו מפגן של עוצמה. בידוד הוא כישלון מדיני.

פרופ' שרון פרדו, הוא עמית מחקר בכיר במכון למדיניות העם היהודי ה- JPPI, ופרופסור ללימודים אירופיים ויחסים בינלאומיים במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.