הדיבור הוא שזה בגלל שזה היה כאילו הניינטיז והכל. ובגלל שזו התקופה של הגל החדש של הגל החדש וכל זה. ובגלל שקונספציית הקולקטיב התחילה להיסדק. והאינדיבידואליזם שעמד על הפרק. וכל הממבו-ג'מבו הזה על החיים בעולם של מדיה להמונים. ושגם ככה זו היתה חרא של מלחמה. לא לפה ולא לפה. בלי זקפה לאומית. בלי פאתוס ציוני. אנמית. לא משהו לספר לנכדים. ואומרים גם שעם כל הכבוד, לעומת החומרים האמנותיים הבלתי מתכלים שהיומיום הישראלי-פלסטיני מייצר, מלחמת המפרץ היא סתם הערת אגב של ה-CNN בהיסטוריה של המין האנושי. מלחמה של טלוויזיה שלא מאפשרת להריח את הנאפל"ם. סתם פארש.
ואני אומר שזה כיסוי תחת ישראלי מובהק. ושחסרונה של ספרות עברית המתכתבת עם הסימפטומים של מלחמת המפרץ ועם המציאות המסויטת והחד פעמית שהיא יצרה היא מחדל יצירתי מהתמוהים ביותר שידע הסלון הספרותי הישראלי. הימים הביזאריים של חודש ינואר שנת 91' הציפו את פני השטח בכל השדים שיצאו מארון הישראליות, השיטו מעל אזור המרכז עננה כימיקלית רעילה של אגוצנטריות חברתית ורוע אנושי, והוציאו את הקלישאה החבוטה, אחדות לאומית, אל מחוץ למשחק המזויף. בכל מקום ושפה אחרים היתה עונת הציד הקיומית הזאת מבשילה למצע רעיוני רב-רבד, מנוע כתיבה לאינספור כותרים מכל סוג ומין. רומנים טכנולוגיים, נובלות אנטי-אוטופיות, סיפורי אימה הזויים וגם סיפורת יפה לאנשים טובים באמצע הדרך. אבל לא בישראל. ולזה דווקא יש מילה בעברית. קרתנות.
גם בטיימינג מוצלח, בדיוק עשר שנים לאחר המלחמה ההיא, אף יהושע קנז לא מצליח ברומן "שורפים ארונות חשמל", התופס את חלקו הארי של ספרו החדש "נוף עם שלושה עצים" (הוצאת עם עובד), לכונן את ספרות מלחמת המפרץ. במרכז העלילה התרחשות בבית דירות תל אביבי בימים של המלחמה ההיא. שריפה מסתורית, מוות פתאומי, אנשים תמוהים, חתול עם תודעת אנוש, קצת סיפור בלשי, קצת פסיכולוגיה של פחדים, כל זה במיקס חסר תנופה, שלא מגרה את האינטלקט, לא מוקצן מספיק במקומות הנכונים, לא מעמיק דיו באפיון הדמויות, נופל בין הסעיפים האמנותיים. ודווקא הנובלה הנוספת הקצרה, הנושאת את שם הספר ומעלה את קורותיה של משפחה ישראלית בחיפה בשלהי מלחמת העולם השניה, מעניינת הרבה יותר. קנז טווה מארג משפחתי אניגמטי ומרתק, עמוס בסימני שאלה על אפשרות הצטרפותו של זר לתא החברתי האטום והחשדן הזה, ואפילו מצליח לשעשע עם אמירה אישית על מידת נחיצותו של הכותל המערבי.
לפני שאני מוסר את כתב האשמה הזה, מישהי שאני מכיר עוד מספיקה לומר לי, בנוגע לנושא הקודם, שאני מתעלם במפגיע מ"שירת הסירנה" של עירית לינור. בואו נגיד שאני כבר לא דורש בשלומה יותר.
ואת "זאביבה והמלך" של סדאם חוסיין כבר קראת, מבקר איגנורנט שכמותך?
21.1.2001 / 10:40