הוותיקים שבין הקוראים או אפילו צעירים יותר שניחנו בטעם של פעם בכל הקשור למוזיקה, מכירים בוודאי את "הפרויקט של אלן פרסון", הרכב שהיה מכונת להיטים יפים (המפורסם שבהם: "איי אין דה סקאי").
באחד מהליריים שבהם, המספר על התקווה והייאוש של המהמרים בקזינו, גורס הפזמון: "אבל המשחק לעולם לא נגמר כשגורלך תלוי בחשיפתו של קלף ידידותי".
גם אם לא מתחשק לכם להפגין סימפטיה כלפי ראש ממשלה שהפקיר את ביטחון מדינת ישראל כפי שלא עשה זאת איש מקודמיו, קשה שלא להאזין לשיר היפה הזה מבלי לחשוב על בנימין נתניהו: ספון בלשכתו, מקווה שאיזה קלף יתהפך לטובתו-טובתנו, כשחקן בלאק-ג'ק שצבר כבר 18 או 19, אבל מוכרח לבקש עוד קלף - תלוי לחלוטין בחסדי המזל.
בואו נעשה לרגע חסד עם ראש הממשלה ונזכיר שמנהיגים צריכים להמר לפעמים. הימור שכזה הוא כמעט תמיד אכזרי מפני שאם להמשיך את הדימוי, הוא הופך חיי אדם לז'יטונים.
משמע - מחיר ההפסד עלול להיות כואב: בפגיעות בחיילינו שבקו הראשון, בפגיעות בעורף ואולי אף - כמו שנתניהו בעצמו מנה ברשימת הסכנות: באיום גרעיני על עתיד ישראל.
ועכשיו, אחרי שנתנו לנתניהו הנחת סלב, בואו נזכיר עוד שני דברים: ראשית, מהמר טוב מפזר את הסיכון, מכין אלטרנטיבות - לא שם את הדולר האחרון שבכיסו על השולחן ובוודאי שלא נוטל הלוואה בריבית כדי להשתתף גם במשחק הבא, בתקווה נואשת שהמזל יאיר לו הפעם פנים.
שנית, אדם הגון שלקח הימור גורע והפסיד, לא מטיל את האשמה על אחרים, אלא נושא באחריות על הכישלון.
בין שקלים לדולרים
נניח לרגע לנתניהו הספון עייף בשלכתו, עשן סיגר מתאבך אל אורות הקזינו, מליט את פניו בידיו ושואל מאין יבוא עזרו - ונקפוץ לרגע למפסיד הגדול השני של המערכה באיראן, בין אם יקראו לה "זעם אפי" או "שאגת הארי", נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
גם טראמפ הימר והפסיד הפסד כואב. הוא היה בטוח שאיראן כמוה כוונצואלה, שהנייבי-סילס יכולים להשתלשל ממסוקים ולהוציא בקלות את האורניום המועשר, שישראל יודעת מה היא אומרת לו כשהיא מבטיחה להקריס את המשטר, שדי בכמה גיחות של צי המפציצים הגדול בעולם כדי לגרום אפילו לאנשים הששים אל מותם, לשקשק מפחד.
הבעיה היא שיש שני הבדלים עיקריים בין נשיא ארה"ב לראש ממשלת ישראל: הראשון הוא גודל ערמת הז'יטונים.
כשטראמפ מפסיד, הוא עולה מהקזינו לסוויטה הנשיאותית, מזמין את השמפניה היקרה ביותר (ואולי לא מסתפק רק בה, עיינו ערך סטורמי דניאלס) כדי לרכך את ההפסד ומארגן לעצמו מסיבת יום הולדת כזאת, שאם רק האנושות תשרוד מספיק זמן, עוד תככב בסרטים על קריסת האימפריה האמריקנית (כמו בסרטים שאנו מכירים על דמדומי האימפריה הרומית).
לעומת זאת, כשנתניהו מפסיד, מיד מתדפקת על דלתנו מציאות מדממת, בדמות ילדים מבוהלים מתחת לשולחנות בבית ספר בגליל או אף כצמד המילים הארור "הותר לפרסום", שבמחצית הבתים בישראל, אלה שנתניהו לא פעל בכל כוחו כדי לפטור משירות, יראים מפניהן יותר מכל.
ההבדל השני הוא שלטראמפ יש עוד כשנתיים וחצי לתקן. הוא עוד יוכל להבריא את הכלכלה, להשיג הישג מדיני, להגיע להבנה פורצת דרך עם סין - או כל דבר אחר שישכיח מהציבור את טעם התבוסה באיראן - שממילא לא התעמק בפרטיה.
לנתניהו לעומתו יש בקושי חודשיים וחצי, אולי יצליח למתוח אותם בהמון כסף לחרדים (על חשבון כולנו כמובן), עד לארבעה חודשים. משמע, אין לו די זמן לקחת את הז'יטון היחיד שנותר בכיסו משולחן הבלאק-ג'ק אל גלגל הרולטה, בתקווה שזו תאיר לו פנים. הוא חייב אתת הקלף הנכון עכשיו.
אין הימורים בטוחים
נתניהו וטראמפ הם ההוכחה שאין דבר כזה הימור מושכל: טראמפ הימר על הצלחה באיראן מתוך בורות וחוסר הבנה מוחלט של הזירה. הגנרלים שלו וכמה בכירים במערכת הביטחונית האמריקנית ניסו להזהיר אותו ואחר כך גם לדפוק על השולחן.
מה הוא עשה? פיטר את כל מי שהתריע כי הוא הולך שולל אחר מקסם שווא שמציג בפניו נתניהו.
נתניהו לעומתו הימר מתוך הכרות רבת שנים עם איראן. ידע - ובכל זאת התפתה, נישא על גלי מה שהתפרש כהצלחת "עם כלביא" בקיץ שעבר (בדיעבד סימני האזהרה היו כבר באקורד הסיום של המבצע ההוא, אבל חזקה על נתניהו שדאג לטשטש אותם).
לנתניהו קרה מה שעלול לקרות למי שמקיף את עצמו בעדת חנפנים אומרי-הן, חסידים שוטים שגורלם תלוי בהישארותו בשלטון: הוא התפתה להאמין להם שהוא גאון כל יכול.
עכשיו הוא מתלונן שהרצפה עקומה: זה החל עם רמזים על מצג-שווא (לכאורה) שהציג בפניו ראש המוסד לשעבר דדי ברנע.
אולי זה לא מפתיע, אבל עדיין מדהים בכל פעם מחדש לגלות איך האיש שמפיו למדנו ב-2006 שאין בישראל אחראי אלא רק ראש הממשלה, ניסה להפיל את התיק על ראש שירותי הביון שלו.
אתמול הגיע החלק השני בהאשמת האחרים: "שגיאה לאומית" כינה זה שאינו מסוגל לקחת אחריות על כלום, את המכתב ששלח מפקד חיל האוויר אל אנשיו.
אל תמהרו אפילו לתור אחר המכתב, אין בו שום דבר שאדם מהיישוב, לא כל שכן, טייס בחיל האוויר, לא ידע לפני זה. מפקד החיל בסך הכל מציין שמטוסינו כבר היו ערוכים לתקיפה, אבל נאלצו להישאר בבית. מישהו באמת לא ידע את שנאמר בכל כותרת חדשותית?
מה כן אפשר ללמוד מהנזיפה של נתניהו? ובכן, היא מעלה שאלות קשות בנוגע לתפיסת המציאות של ראש הממשלה שחושב - ככל הנראה - שכולנו ניזונים מערוץ 14. אם הוא חשב שהישראלים למדו על המכה שהנחית אדוניו על קצה אפו רק מהמכתב של מפקד חיל האוויר, אנה אנו באים?
המוצר שלא נחקר
בכלל, יחסי הגומלין בין נתניהו ומערכת הביטחון צריכים להיבחן לא במחלקת ההיסטוריה אלא במחלקה הפסיכיאטרית: חילוץ חטופים במבצע נועז, חיסול מדענים ובכירי משטר באיראן, חיסול מנהיגי חמאס וחיזבאללה, מבצע הביפרים, תקיפות מן האוויר השמי איראן - זה רק הוא.
מחדל 7 באוקטובר, התעצמות חיזבאללה על הגדר, כישלון חיסול ראשי חמאס על אדמת קטאר, רחפנים שפוגעים בחיילי צה"ל וביישובי הצפון - ועכשיו גם בלימת מתקפת הנגד באיראן, באלה אשמים הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ראש המוסד, ראש השב"כ והיועמ"שית כמובן.
מי שהאזין לנאומו לתקשורת שלשום היה יכול להסיק שנתניהו נכנס לתפקידו ב-8 באוקטובר 2023 ולא עשרה חודשים קודם לכן (ורוב השנים שקדמו לכך). מה אתם יודעים? הוא שינה את תפיסת הביטחון של ישראל מהקצה אל הקצה... הוא ולא מלאך, הוא ולא שרף - וכל זאת אחרי הטבח שהביאו על ראשינו מערכת הביטחון וממשלת השינוי.
עוד אנקדוטה מאותו אירוע מביך נרשמה כאשר נתניהו הודה (במענה לענבל טוויזר, לא מה- LIST-A של הכתבים המדיניים, מה שמוכיח שלפעמים כדי להראות שהמלך הוא עירום, מוטב לשלוח "ילד") שאינו מכיר את פרטי ההסכם, זה שאותו התכנס להלל כניצחון היסטורי.
מה אומר לכם? כמי שכותב גם על נושאים כלכליים כבר יצא לי לראות מחלקות שיווק שמקדימות את מחלקות הייצור, אבל זו הפער הראשונה שבה הקדימה מחלקת השיווק את מחלקת המחקר!
אז האם הכל אבוד עבור בנימין נתניהו? לא ממש: אם נחזור אל דימוי המהמר ליד השולחן, שיש לו כבר 18 או 19 בקלפים שבידיו, אבל אין לו ברירה אלא לבקש מהדילר עוד קלף. יש עוד 2 ו-3 בחפיסה.
אפשרות אחת, המועדפת מבחינת נתניהו, היא שהלחימה תתחדש. כלומר - 60 הימים קוצב ההסכם ייתמו, האיראנים ימשיכו להרגיז את טראמפ בדברי רהב, חיזבאללה וישראל יוסיפו להתכתש בלבנון ונתניהו יגיע אל הקלפי בדיוק ברגע הנכון, זה שבו חיל האוויר תוקף שוב באיראן.
הבעיה עם התסריט הזה שהוא בסבירות נמוכה. מי שנכנע לעלייה במחיר הנפט בחודש יוני, עת תחילת הקיץ, לא ימהר לשוש אלי קרב בספטמבר, עת החורף בצפון אמריקה ואירופה כבר מתדפק על הדלת. במילים אחרות, הנפט והגז לא משחקים עוד רק בזירת המחיר אלא גם בדיני נפשות.
בתפקיד טוני סופראנו
התסריט שנמצא בסבירות קצת יותר גבוהה היא שטראמפ יבין שאם לא יהיה עוד (שוב) קצת תלוי בנתניהו, הוא עלול למצוא את עצמו תלוי לצידו (כמטאפורה כמובן).
כלומר, כשתאלם תרועת הפסטיבלים (יום הולדת 80, מונדיאל, חגיגות ה-250 ועוד) ומתוך אינטרס משותף להציג הסכם כניעה אסוני כהצלחה שהושגה מתוך נחישות בשדה הקרב, יחבור-יחזור נשיא ארה"ב לחיקו של נתניהו, יבוא לארץ לקבל מיואב קיש את פרס ישראל שהובטח לו וייקח חלק פעיל בקמפיין הבחירות של ראש הממשלה.
אמנם רמת הסבירות של תסריט כזה היא גבוהה יותר, אבל לפחות בינתיים רואה טראמפ בנתניהו כאשם במה שאפילו הוא יודע - גם אם לא יודה בכך בפומבי לעולם - שהיה כישלון מוחלט.
אם לסיים בדימוי שבו פתחנו: נתניהו זקוק להלוואה נוספת מטראמפ כדי להישאר שחקן רלוונטי לעוד סיבוב אחד.
הנשיא האמריקני מצדו, צריך להחליט האם לתת עוד כסף למי שלא עמד בפירעון החוב הקודם או לשבור לו את הידיים והרגליים, כדי לשדר מסר לאחרים...
אם מישהו מוצא את הדימוי הזה משעשע, ראוי להזכיר כאן שוב שבמשל הזה אנחנו, עתידנו ועתיד ילדינו, הם הזי'טונים, כך שגם מי שמבקש לשמוח לאדו של נתניהו, מוכרח להיות מודאג.