הממצאים במערה שמשכתבים מחדש את הרגע ששינה את האבולציה האנושית

הרגע שבו האדם הקדמון למד לשלוט באש שינה את מהלך ההיסטוריה לנצח. פריצת הדרך הזו הניעה את התפתחות המוח, שינתה את גוף האדם והעניקה לאבותינו חום, אור והגנה בעולם חסר רחמים. כעת, תגלית חדשה בדרום אפריקה מצביעה על כך שהרגע המכונן הזה התרחש הרבה קודם לכן, מה שמאלץ את החוקרים לחשב מסלול מחדש בכל הנוגע לפרק קריטי באבולוציה האנושית.

עמוק בתוך מערת וונדרוורק - אתר הידוע בתגליות פרה-היסטוריות מרתקות - חשפו חוקרים עצמות יונקים שרופות שמתוארכות לזמן של עד 1.79 מיליון שנים. העדויות הקודמות לשימוש באש, שנחשפו אף הן באותה מערה, היו שברי עצמות שרופות, אפר צמחים וכלים חרוכים בני מיליון שנים. אבל המחקר הנוכחי שפורסם בכתב העת המדעי PLOS One מצביע על שימוש מוקדם ועקבי בהרבה.

העצמות שהתגלו לאחרונה נמצאו בתוך כדורי צנפה (מזון לא מעוכל) מאובנים של ינשופים - גושים דחוסים של פרווה, עצמות ושרידי בעלי חיים אחרים שעופות דורסים פולטים לאחר עיכול הטרף שלהם. רבות מהעצמות הזעירות הראו סימני שריפה ברורים, מה שהוביל את החוקרים למסקנה שההומו ארקטוס שחיו שם הביאו אש אל מעמקי המערה שוב ושוב, והשתמשו בצנפות היבשות כחומר בעירה כדי להשאיר את הלהבות בחיים.

המחקר הנוכחי נשען על טכניקה חדשה שבוחנת כיצד עצמות עתיקות זוהרות בתנאים מסוימים, מה שמאפשר לזהות סימני שריפה מבלי לפגוע במאובנים עצמם. זיהוי האם עצם נשרפה באמת מציג אתגר לא קטן, שכן שינויי המרקם והצבע של עצם המושפעת מתהליכי התאבנות טבעיים עשויים לחקות מראה של עצם שרופה. כדי להגיע לתוצאות המדויקות ביותר, נעזרו החוקרים בשתי שיטות חופפות.

השיטה הראשונה בודקת כיצד החומרים בולעים אור אינפרה-אדום. עם זאת, מכיוון שהשיטה אינה יכולה לתעד שריפה מתחת לסף טמפרטורה של כ-536 מעלות צלזיוס, החוקרים נזקקו לגיבוי נוסף ומתקדם יותר - הארת העצמות באור כחול בעוצמה גבוהה במיוחד.

בעזרת מסנן אופטי מיוחד, הצוות הצליח לראות את העצמות השרופות זוהרות בצבע אדום בוהק, בעוד שהעצמות שלא נשרפו לא פלטו אור כלל. המתודולוגיה הזו אפשרה להבחין בביטחון בין מאובנים שרופים לכאלה שעברו שינויים כימיים במהלך מיליוני שנות התאבנות עמוק באדמה.

על סמך הניתוח המעמיק, בני ההומו ארקטוס - מאבותיו הקדמונים של האדם שחיו לפני כשני מיליון עד 100 אלף שנים - כנראה לקחו אש משריפות טבעיות שהשתוללו בחוץ והכניסו אותה אל תוך מערת וונדרוורק. רצפת המערה הייתה מכוסה בצנפות ינשופים זמינות ונוחות לשימוש, מאחר שעופות דורסים אכלסו את החלל במשך כמעט שני מיליון שנים ברציפות.

השימוש באש במערה הזו לא היה אירוע מקרי או מבודד. הוא מופיע בשכבות שונות של הקרקע, המופרדות זו מזו בעשרות אלפי שנים, מה שמחזק משמעותית את ההשערה שאבותינו כבר ידעו כיצד להעביר, לשמר ולתחזק אש במרחבים מוגנים.

אף שהעצמות השרופות עדיין לא מוכיחות חד-משמעית שמיני אדם קדומים בישלו את המזון שלהם באופן קבוע או פיתחו טכנולוגיה עצמאית להדלקת אש מאפס, הן בהחלט מעניקות הצצה נדירה לרגע שבו התרחש מפנה מהותי ביחסים שבין האדם לסביבתו - זמן רב לפני כל מה שהמדע העריך עד היום.