לקראת חתימה על הסכם ארה"ב-איראן: בישראל מודאגים

הנשיא דונלד טראמפ הודיע אתמול (שבת) כי ההסכם בין ארצות הברית לאיראן צפוי להיחתם היום, ומיד לאחר מכן מצרי הורמוז ייפתחו לתנועת כלי שיט. בפוסט מאמש שפרסם ברשת Truth Social הציג טראמפ את ההסכם כחלופה מוחלטת להסכם הגרעין של ברק אובמה מ-2015, וטען כי בעוד שה-JCPOA היה לדבריו "דרך קלה וחלקה לנשק גרעיני", ההסכם החדש הוא "חומה בפני נשק גרעיני".

טראמפ, נזכיר, כתב כי איראן "כבר אינה רוצה נשק גרעיני" וכי לא יהיה לה נשק כזה "לא באמצעות רכישה, לא באמצעות פיתוח ולא בכל צורה אחרת". הוא הדגיש כי לא יועבר כסף לאיראן עם חתימת ההסכם, וכי בשלב מאוחר יותר, "כאשר הכול יירגע", ארצות הברית תפעל להוציא ולהשמיד את החומר הגרעיני שנותר.

גם בתדרוך שקיימו בכירים בבית הלבן לקראת פסגת ה-G7 בצרפת, המסר היה דומה. בכיר בממשל אמר לוואלה כי "אנחנו חושבים שיש לנו הסכם עם איראן", וכי מדובר ב"הסכם חזק". לדבריו, איראן תידרש לפתוח את מצרי הורמוז ללא תשלום, ובמקביל ארצות הברית תסיר את המצור הימי.

לאחר מכן צפוי שלב נוסף: פינוי מוקשים מן המצר, שבו עשויות להשתתף גם מדינות G7, ובהן בריטניה וצרפת. אלא שבעוד בוושינגטון מציגים את ההסכם כהישג מדיני וביטחוני רחב, בישראל מתמקדים כעת בשאלה אחרת: מה משמעות ההסכם עבור לבנון וחופש הפעולה של צה"ל מול חיזבאללה.

גורמים ישראלים מביעים בימים האחרונים דאגה מכך שהאיראנים ינסו לפרש את ההסכם לא רק כהסדר גרעין או כהסדר ימי במצרי הורמוז, אלא כהסכם אזורי רחב שמחייב גם את ישראל בלבנון. מבחינת טהרן, כפי שעולה מהמסרים שהיא מעבירה, סיום המלחמה צריך לכלול את כל החזיתות ובכללן לבנון. בישראל חוששים כי המשמעות האיראנית לכך תהיה דרישה לעצירת הפעילות הצבאית של ישראל נגד חיזבאללה ולנסיגה ישראלית מהשטחים שבהם היא מחזיקה בדרום לבנון.

זו בדיוק נקודת המחלוקת המרכזית: ישראל מן הסתם אינה מתנגדת עקרונית להסכם שימנע מאיראן נשק גרעיני, יפתח את מצרי הורמוז ויכלול טיפול ממשי ביכולותיה הגרעיניות של איראן. אבל בירושלים מדגישים כי אין כל כוונה לוותר על חופש הפעולה בלבנון, כל עוד חיזבאללה ממשיך להחזיק ביכולות צבאיות המאיימות על יישובי הצפון (אגב, גם לא מאמינים שהאיראניים יקיימו את אשר יתחייבו לו).

על פי גורמים בישראל, בלב הוויכוח עומדת הדרישה האיראנית לנסיגה ישראלית מלאה מלבנון דרישה שבישראל דוחים. ישראל מחזיקה כיום בכמה מוצבים בדרום לבנון, לאחר שהתקדמה במהלך המלחמה ובהמשך במסגרת ההתפתחויות שלאחר הפסקת האש באפריל. ארצות הברית הייתה מעדיפה, לפי גורמים המעורים בנושא, שישראל תחזור לפחות לקו מצומצם יותר, אך בישראל מסרבים בשלב זה לכל נסיגה שתיתפס כפגיעה בביטחון הצפון או כפרס לחיזבאללה.

הבית הלבן עצמו מנסה ללכת בין הטיפות. מצד אחד, בכירי הממשל מדברים על "הזדמנות היסטורית" במזרח התיכון ועל הסכם אזורי רחב. מצד שני, הם נזהרים שלא לומר שישראל תידרש לוותר על זכותה להגנה עצמית. גם בתדרוכים קודמים הדגישו בכירים אמריקאים כי אם חיזבאללה ימשיך לירות לעבר ישראל, ואם איראן תמשיך לממן אותו, לא ניתן יהיה לצפות מישראל שלא להגיב.

כאן טמון הפרדוקס של ההסכם המסתמן: כדי שטראמפ יוכל להציג אותו כהסכם אזורי רחב, הוא זקוק לכך שאיראן תוכל לומר לציבור שלה שגם לבנון כלולה בתמונה. אבל כדי שההסכם יהיה מקובל על ישראל, עליו להבטיח שלא תיווצר משוואה חדשה שבה כל פעולה ישראלית נגד חיזבאללה תיחשב הפרה של ההסכם עם איראן.

טראמפ רוצה להגיע לפסגת ה-G7 עם הישג מדיני גדול: הסכם עם איראן, פתיחת מצרי הורמוז, ירידת מחירי הנפט והבטחה שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. לכן הוא מדגיש שהחתימה קרובה, שהמצר ייפתח מיד, ושלא יעבור כסף לטהראן.

אבל בישראל השאלה אינה רק מה כתוב בסעיף הגרעין. השאלה היא מה יקרה ביום שאחרי החתימה, כאשר חיזבאללה יבחן את גבולות ההסכם בדרום לבנון. ההסכם שיחתם היום עשוי להיות מוצג בוושינגטון כרגע היסטורי. אבל מבחינת ישראל, המבחן האמיתי לא יהיה בטקס החתימה אלא בשאלה האם ההסכם ימנע מאיראן גרעין מבלי לקשור את ידיה של ישראל מול חיזבאללה. פסימיות גדולה שם.


השאלון שיעשה לכם סדר - מי המפלגה שהכי מתאימה לעמדות שלכם?