את מה שעד כה נלחש, נרמז, נאמר בשיחות מסדרון לא מחייבות, צריך להתחיל לומר בקול רם: דונלד טראמפ נכשל. זה יכול כמובן להשתנות, הג'ינג'י התזזיתי כבר הפתיע לא פעם, ויש לו עוד הזדמנויות רבות לתקן את הרושם. אבל נכון לעכשיו, לרגע זה, בשנייה זו, המהלכים אותם הוא מוביל מול איראן כנועים ומבישים. הם פוגעים בישראל, אבל בראש ובראשונה בו עצמו. נראה שמרוב לחשנים ויועצי אחיתופל המקיפים אותו, טחו עיניו מלראות את המציאות כפי שהיא.
אם זו הטעיה מחוכמת שנמשכת כבר יותר מחודשיים ובקרוב ינחה את הכוחות המזוינים של ארה"ב לשוב למתקפה עצימה במקום בו נעצרה בפעם הקודמת, קרי, השמדת מתקני הנפט והגשרים בכל רחבי מדינת האייתוללות מתוך כוונה ברורה לחדול את משטר הטרור השולט בה - כולם יצטרכו להוריד את הכובע. נכון לעכשיו, וככל שכוונותיו לחתור להסכם כנות ואמיתיות - אין בושה גדולה מזו.
כדי להעניק את הפרספקטיבה לדברים צריך להתחיל מבראשית. בקדנציה הראשונה של טראמפ, שמהר מאוד התברר כמנהיג הטוב ביותר לישראל שהיה אי פעם, ביצע נשיא ארה"ב שורה של מהלכים שהציתו את הדמיון והובילו אותו לעמדת המנהיג האמריקאי הפופולרי ביותר בישראל בכל הזמנים. הוא ביטל את הסכם הגרעין של ברק אובמה, העביר את השגרירות לירושלים, הכיר ברמת הגולן, הוביל את הסכמי אברהם והפסיק את הלחץ המובנה של מחלקת המדינה והבית הלבן נגד פיתוח והרחבת היישובים היהודיים ביהודה ושומרון.
אבל היה זה רק חימום לקראת הקדנציה השנייה. מביטול מוחלט של הגבלות מכירת הנשק שהטיל ג'ו ביידן, התייצבות מלאה לצד ישראל בזמן שנלחמה על חייה, תוכניתו להגירה המונית מעזה, ועסקת חטופים היסטורית שלא כללה נסיגה ישראלית מעזה. ולבסוף, המלחמה המשותפת - כנף אל כנף מעל אדמת איראן - בזעם אפי ושאגת הארי, לראשונה בהיסטוריה של חילות האוויר האמריקאי והישראלי. ובתוך כל אלה חיזק את הקשר עם ראש הממשלה הישראלי באופן שלא היה כמותו מעולם. תיאום מושלם. חברות והערצה יוצאי דופן.
אבל אז הדברים התחילו להשתבש. טראמפ סבר שאחרי שאיראן ספגה במשך יותר מחודש מכות קשות והפצצות, וכשהלחץ הפנימי בתוך ארה"ב הלך וגבר, אפשר להניח את הנשק ולהתחיל לדבר. היה זה הרגע בו החלה ההידרדרות. מתוך הבנה לקויה של המרחב וחוסר סבלנות מובנה, הפך את עצמו טראמפ מהמנהיג האמיץ, הלא צפוי והחזק, לחתלתול מפונק המשווע לליטוף. בעצת כמה מיועציו החל לחתור להסכם, תחילה מתוך עוצמה ואיומים, ובהמשך עבר להפצרות ותחנונים, עד שהפך למושא ללעג וצחוק מצד יריביו הנטועים עמוק בעולם המוסלמי רודף הכוח והשררה.
ממדינה מוכה וחבולה, הפכה איראן, בלהט הרצון העז להסכם, לזו שידה על העליונה. ובמציאות האלימה שהיא חלק בלתי נפרד מתרבותה, הלך והצטייר בעיניה המנהיג האמריקאי כחלש ורכרוכי. עם אויבים כאלה, יודעת איראן, לא חותמים הסכמים, אלא נלחמים. המתקפות שלמעשה מעולם לא נפסקו על הכוחות האמריקאיים במפרץ, גם בזמן חודשי השקט בישראל, ואפס התגובה מצד ארה"ב, רק חיזקו את תחושתם.
וזה מתחיל להדאיג. גורמים בסביבתו של נתניהו לא יודעים את נפשם בימים האחרונים. כשהמערכת כולה, גם שלהם כמובן, כבר מתכווננת לבחירות, קשה שלא לאבחן את השינויים שמתחוללים בדעת הקהל הישראלית כלפי הנשיא האמריקאי. התמיכה בו עדיין גדולה, ודאי בחוגי הימין, שם ייחלו לניצחונו בשיעורים הקרובים ל־100%, לעומת הצד השני שם עוד נרשמה תמיכה מסוימת, אפילו לא מבוטלת, ביריבתו קמלה האריס.
אבל התמיכה הזאת נשחקת. המניות של טראמפ בירידה. לא צניחה או קריסה, אבל הגרף יורד. הוא עדיין גבוה לאין שיעור מכל נשיא שהיה פעם בארה"ב, אבל ביחס אליו - כוכבו כבר לא כה מנצנץ כשהיה, ובצדק. ליבו ביחס לישראל עדיין במקום הנכון, זה ברור. הוא לא יפקיר את ישראל לגורלה כפי שעשו ביידן או אובמה, ולא יטיל עליה סנקציות. אבל האובססיה הכמעט כפייתית שפיתח להגיע להסכם עם איראן, במקום לקרוע לה את הצורה כפי שהבטיח, וגם קיים לרגע, או לכל הפחות להפגין מעט יותר עמידות במצור שהטיל עליה בלי להראות סימני עצבנות או שבירה, מורידה את ערכו בעיני רבים.
ועבור נתניהו זו בעיה גדולה. לא רק בהתמודדות בזירה האמיתית - הביטחונית והמדינית - כשארה"ב וישראל לא ממשיכות להילחם יחד כתף אל כתף כפי שעשו עד להפלת המשטר, אלא גם פוליטית. על פי כל תוכנית ולפי כל תרחיש, טראמפ אמור לככב בקמפיין הבחירות של ראש הממשלה. לא רק בשלטי "חזקים ביחד", אלא אקטיבית. פגישה של נתניהו אצל טראמפ בספטמבר, עמוק בתוך קמפיין הבחירות, וביקור גומלין של הנשיא האמריקאי בישראל ממש בישורת האחרונה, כך שהקלפיות ייפתחו כשהריח הנשיאותי עוד נישא באווירה של ארץ הקודש.
זה עוד אמור לקרות. לא בכדי ביקש נתניהו מהנשיא האמריקאי לדחות את ביקורו מיום העצמאות, בו קיבל את פרס ישראל, למועד נוח יותר. קרי, סמוך לבחירות. אז טראמפ אומנם כנראה יבוא, אבל זה כבר לא אותו טראמפ. מהמנהיג שלא רואה אף אחד ממטר, שולח את מטוסי ה־B2, לבקשת ישראל, להשמיד את אתרי הגרעין על אדמת איראן, ולאחר מכן פוצח במבצע מתואם שלא היה כמותו, מבצע צבאי דו־לשוני, עברית ואנגלית כאחד, שאגת הארי שהשתלבה בזעם האפי - הפך טראמפ לכנוע. רופס. חלש. משווע לעסקה כמו קודמיו, להם לא הפסיק ללעוג מאז נכנס לבית הלבן ועוד הרבה קודם לכן.
כמובן שטראמפ עוד יכול להפתיע. הוא ונתניהו כבר הדהימו את העולם כמה פעמים, הטעו אותו ועשו דברים גדולים כפי שאף מנהיג ישראלי ואמריקאי לא עשו יחד. רמת התיאום ביניהם קרובה למושלמת. אם זה יקרה, כמובן שטראמפ ישוב למעמדו וקמפיין הליכוד יקבל את הרוח הגבית לה ציפה. גם זה נלקח בחשבון.
לא רבים יודעים את התשובה, אבל הנמכת הציפיות, וחיפוש אחר נתיבים חדשים להעברת המסר עמו ירוץ נתניהו בקמפיין, קיבלו השבוע תאוצה. כי קמפיין "חזקים ביחד" עם תמונות ענק של נתניהו וטראמפ כבר לא יוכל להשיג את אותו אפקט עליו בנו מלכתחילה. זה עוד יכול לקרות, ויש קהל לא קטן שהמסר הזה עדיין יכול להשפיע עליו ולהניע אותו לקלפיות ביום פקודה - אבל לאחרים זה כבר פחות יזיז. ה"ביחד" עוד נשאר ביתר שאת, וגם זה משהו, אבל ה"חזקים" כבר איבד מערכו. לפחות לגבי אחד מהם.
גוש איזנקוט?
גדי איזנקוט תחת מתקפה בימים האחרונים. מכל הכיוונים. מצד אחד נפתלי בנט ויאיר לפיד. מצד שני נתניהו. המתקפות מצד בנט מובנות: עלייתו העקבית בסקרים על חשבונו מוציאה אותו מדעתו. במיוחד בשאלת ההתאמה לראשות הממשלה. כשאיזנקוט בראש במשבצת הזאת, סקרי המנדטים של המפלגות יגיעו גם הם. למרות שהוביל בבטחה בפער ענק, ולמרות האיחוד עם יאיר לפיד שנועד לשמור על מעמדו, ההנחה הרווחת במערכת הפוליטית היא שבקרוב בנט יירד למקום השני בגוש השמאל, ויהיה זה איזנקוט שיוביל אותו.
הוא לא תכנן שכך יהיה. איזנקוט. ודאי שלא בנט. אבל המהפך ביניהם קרוב. המסר המרכזי של בנט - שהוא מימין ולכן יודע להביא קולות מהמחנה השני וניצחון לגוש, קרס כמעט לגמרי. גם המסר השני, אותו הזדרז לאמץ בלית ברירה, כי הוא ראש המפלגה הגדולה ("אני פי שניים יותר גדול") אמר בלעג כלפי איזנקוט, עומד בפני מציאות של חוסר רלוונטיות קיצונית. ומסר חדש, שיצדיק את אלפי שלטי החוצות שתלה ברחבי הארץ, על כך שישראל זקוקה לראש ממשלה - בנט טרם מצא.
איזנקוט החליק בקלות למעמד המבוגר האחראי בגוש. זה שלא דואג לעצמו ולמפלגתו, אלא להחלפת השלטון, יהיה זה מי שיהיה. ההבדלים בינו לבנט ניכרים אפילו בניואנסים. אלה שכמעט לא מורגשים, אבל כנראה מחלחלים יותר מכפי שאפשר היה להעריך. בנט נלחם על מעמדו האישי, מנסה להנחיל מטבע לשון חדש: "גוש בנט" ותולה שלטים עם שמו יחד עם הכיתוב ראש ממשלה. בתוך כך מקפיד יו"ר ביחד לומר בהופעותיו התקשורתיות ובהודעותיו: "ממשלה בראשותי". איזנקוט, לעומתו, מעולם לא השתמש במונח זה ומעדיף לומר: "בממשלה שנקים". שינוי קטן שעושה את כל ההבדל.
גם המסר הקודם של בנט, שהוא זה שיודע להביא קולות מהימין, הופרך. סקר שנערך לאחרונה על ידי תומכי ליכוד עסק בשאלה מה יקרה אם נתניהו ינטוש את מפלגתו ויקים מפלגה אחרת בראשותו. כפי שעשה אריאל שרון בהקמת קדימה. התוצאות מעניינות. 43% אמרו שילכו עם נתניהו למפלגה החדשה. רק 20% השיבו כי ימשיכו לתמוך בליכוד ובמועמד החדש שיציב במקומו. הבא בתור הוא איזנקוט. כמעט 12% אמרו שיעברו לתמוך בו. 6% יתמכו בליברמן. ואילו בנט ולפיד נמצאים תחת הקטגוריה "מפלגות אחרות", יחד עם מועמדים נוספים אליהם אמרו שיעברו שברי אחוזים בלבד מכלל תומכי הליכוד, עם פחות מ־10% שקיבלו כולם יחד.
אבל המתקפות שמפריעות לאיזנקוט יותר, אליהן הוא מפגין רגישות יתר, הן דווקא מהצד של הממשלה אותה הוא רוצה להחליף. במיוחד כשמאשימים אותו דובריה שהוא, כרמטכ"ל בין 2015 ל־2019, הקטין את צה"ל והוביל את מדיניות "צבא קטן וחכם" הנודעת לשמצה בימים שלפני 7 באוקטובר. או שמציגים אותו כמי שהוביל קו כנוע לחמאס, כשדרש עסקת חטופים תמורת עצירת המלחמה.
בלשכתו במטה הבחירות הצנוע של מפלגת ישר! ברמת השרון ערימה קטנה של ניירות. ביניהם מסמכים המפריכים, לדבריו, טענות אלה. שוב ושוב חוזר איזנקוט לערמת הדפים הקטנה, שאת תוכנה כבר למד בעל פה, אבל מתקשה להסתיר את תסכולו בכל פעם שהאשמות אלה מהודהדות בתקשורת.
הרמטכ"ל לשעבר הופתע כשרק השבוע מטה נתניהו הוציא נגדו שני סרטונים במסגרת הקמפיין הנגטיבי על המתמודדים מולו על השלטון. אבל מאחורי הסרטונים האלה מחשבה אסטרטגית אליה הגיעו לאחרונה בליכוד. היריב הוא לא בנט. בקרוב, כשתימשך המגמה הנוכחית בסקרים, ייהפך בנט ללא רלוונטי וקרב הראש בראש יתפתח בין נתניהו לאיזנקוט.
ולא זו אף זו, נתניהו לא רק שקורא את המפה, אותה קוראים רבים אחרים, אלא אף מעודד אותה, מאיץ אותה. הוא יודע שהמתקפות מצידו על איזנקוט רק יגדילו אותו, אבל מעדיף שכך יהיה. בעוד שרבים בימין משוכנעים שאיזנקוט יהיה יריב קשה יותר מבנט, בגלל האהדה המסוימת והתמיכה לה הוא זוכה בחוגי הימין, נתניהו סבור הפוך.
בניגוד לבנט, שימשיך לצעוק שהוא ימין עד הרגע האחרון, איזנקוט לא מנסה להתחפש למה שהוא לא. זו לא הדמות, זה לא החומר האנושי ממנו הוא עשוי. עמדותיו מעולם לא הוסתרו, ואפילו את כוונותיו להשלים 61 מנדטים במידה שיחסרו לו להרכבת ממשלה בראשותו באמצעות מפלגה ערבית - התקשה לטשטש.
נתניהו יודע שכשאיזנקוט בראש הגוש היריב, אפשר יהיה לחזור למאבקים הישנים של פעם. בין אידיאולוגיות. ימין ושמאל. לא מול מכונת ספינים ולשון חלקלקה שמפעיל בנט בלי הרף. גם איזנקוט היה רוצה שעל זה יתנהל השיח בחודשים הקרובים. וכששני צדדים יריבים מנהלים את אותו קמפיין בדיוק, הקביעה המתבקשת שאחד מהם טועה. השאלה שתיענה רק ביום הבחירות הוא מי מהם זה יהיה.